אנו רובוטים?!

שלום לשואל,

בשאלתך תיארת כיצד במהלך שיחה הוצגה בפניך העמדה שהדת שלנו נוקטת בגישה של: "תפסיק לחשוב, אנחנו חושבים בשבילך. אנחנו יודעים מה טוב בשבילך..". על זה כתבת: "לא ממש הצלחתי להשיב לו על זה", ואני מניח שכונתך גם שאתה בעצמך חש כך, שאתה נתבע לציות עיור. שעושים לך שטיפת מח. סיכמת את דבריך בשאלה: מי אמר שהדרך שלנו היא האמת, מי אמר שדברי הרבנים נכונים? כלומר, אתה רוצה להגיע ל"אמת", לעשות מה ש"נכון", אבל אתה לא מבין מדוע לא להשתמש בשכל שלך בשביל זה. מדוע אסור לאדם לקבוע כיצד להתנהג על פי מה שהוא חושב?

1. בסיס מוסכם.

כדי לדון בשאלה זו בכובד ראש, צריך קודם כל להציב בפנינו נקודת פתיחה משותפת, בסיס מוסכם שממנו אפשר לפתח דיון, אחרת יווצר שיח חרשים. לצורך הדיון שלנו אני מניח שאתה מאמין במציאות ה´, שברא הכל ויודע הכל ומנהיג את הכל, שנתן תורה וגומל לאיש כפי מעשיו. אני מניח כך כי אני חש מתוך לשון השאלה שלך, שאכן אתה מאמין בזה. אבל אם הנחות יסודיות אלו אינם מוסכמים עליך, הרי שעלינו לדון קודם בענינים אלו כי, לפי דעתי, אין טעם לעסוק בשאלה שהעלית אם איננו מסכימים בנושאים הבסיסיים הללו.

אני גם מניח שזו בעיה יסודית שהיתה לך בויכוח שניהלת: עמיתך לא היה שותף להנחות היסוד שלך לדיון. מבלי לקבל אמונות כמציאות ה´, תורה משמים ושכר ועונש, מה מקום יש לדיון על ההגיון בהלכות פרטיות כאיסורי נדה? ההתיחסות של עמיתך לתורה ולמצוות היא כמו למדע, ועוד מדע "לא-מדויק", אך הבסיס היסודי של המאמין הוא שתורה ומצוות הם רצון ה´. במילים אחרות, כנגד ההשקפה שתורה ומצוות הינם דברים טבעיים, ארציים, אנושיים, הרי שהמאמין יודע שהם דברים על-אנושיים, אלוקיים, הדרכות שמקורן בשיקולים שאין לבן-אנוש יכולת להשיגן. מובן מאליו שההתיחסות לתפקיד השכל משתי נקודות ההשקפה הללו שונה. איזה מקום יש לויכוח כזה כשהבסיס כל כך שונה? בקיצור, תזכור תמיד את נקודת המוצא שלך, את האמונה הבסיסית שלך, ואל תתבלבל מטענות שמתעלמות ממנה.

2. מקומו של השכל בעבודת ה´.

אכן, האדם נדרש לציות מוחלט לה´. אמר שלמה המלך: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה´" (משלי כא). זו התובנה הראשונה, היסודית, שצריך להפנים לפני כל דיון בנושא. כל חכמתנו היא אין ואפס, ממש, ביחס אליו. נקודה. תפיסה זו אמנם מנוגדת לחשיבה הרווחת בעולם הסובב אותנו כיום, המקדשת את השכל האנושי, הדוחה תפיסות והתנהגויות שאינן מושתתות על "תבונה" אנושית. אבל ה´ לא נתן תורה כדי להתיישר עם תפיסות רווחות אלא כדי ליישר ולכוין את בני האדם. לכן צריך להדגיש בצורה ברורה: מסורת ישראל מתנגדת לתפיסה יהירה זו. היהדות אמנם מכבדת מאד את החכמה האנושית, אך גם יודעת את מגבלותיה.

מנין שהיהדות מכבדת את השכל האנושי? ראה לדוגמא את החיבורים של גדולי רבותינו: מורה-נבוכים להרמב"ם, ספר הכוזרי לריה"ל, ספר חובות הלבבות לרבינו בחיי אבן פקודה, ספר האמונות והדעות לרס"ג, ועוד ועוד. האין אלו עבודה שכלית לעילא ולעילא? לאור הספריה הנכבדה שהנפיקה המחשבה היהודית לדורותיה, האם אפשר לומר שהיהדות מטיפה ל"תפסיק לחשוב"? ולא רק ספרי פילוסופיה, אלא כל התורה כולה: התלמוד, השולחן-ערוך ונושאי-כליו, פרשנות המקרא, תורת-הנפש היהודית כפי שהתפתחה בספרי המוסר, הכל מלא בעבודה שכלית של אנשים בשר ודם, מאמינים וצדיקים. אם כן, היהדות מדגישה את החכמה ומדריכה לעסוק בחכמה. הרי כך הדריך שלמה (משלי ז ד): "אמור לחכמה אחותי את". כלומר, היה רגיל בחכמה כמו שאדם רגיל באחותו (פירוש מצודת דוד).

איננו מזלזלים כלל בשכל, ולא מטיפים לחוסר חשיבה. להפך. אך אין זה אומר שהשכל האנושי עליון על הכל. איננו שוכחים את ה´ ואת עליונותו האין-סופית על פני השכל שלנו. אמנם אנו מרוממים את השכל האנושי, אך אנו משתמשים בו רק כדי להבין מה ה´ רוצה מאתנו, כדי להכיר אותו, ולא כדי לבחור דרך במנותק מרצון ה´. הרי השכל אינו מושלם. יש גבול להשגתו. ברור לכל בר-דעת שאדם אינו מסוגל להבין את כל המציאות. והמאמין בה´, ושהוא שלם בכל השלימויות, ושאינו מוגבל בשום אופן, הרי יהיה זה חסר-הגיון מצדו להעדיף את חכמתו האישית המוגבלת, את תבונתו האנושית, על פני רצון ה´.

ההתיחסות היא, אם כן, מורכבת: מצד אחד, הבסיס הוא ציות גמור ובלתי תלוי לרצון ה´, ומאידך נסיון להבין כמה שאפשר בשכל. כך כתב הרמב"ם (יד-החזקה, סוף הלכות מעילה): "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו". כלומר יש לאדם להתאמץ ולהבין כמה שאפשר, בשכלו הוא, את משמעות המצוות ואת טעמן. אולם, הרמב"ם גם מוסיף כיצד יש להתיחס למצוות שאדם חש שאינן תואמות את ההגיון שלו: "ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו, ולא יהרוס לעלות אל ה´ פן יפרוץ בו". כלומר, שלא יעיז אדם לזלזל במצוה רק משום שלדעתו היא חסרת טעם ומשוללת הגיון. והסיבה – המצוות אינן דברים אנושיים אלא אלקיים עליונים: "ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה… קל וחומר למצוה שחקק לנו הקב"ה שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם, ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול". כלומר, לא רק שלא יזלזל במצוה לגמרי, אלא אף לשנות אותה קצת כדי שתתאים יותר להגיון שלו, אסור.

שים לב שהרמב"ם דיבר אל השכל. הוא לא "הנחית" הוראה, אלא הוא הסביר אותה: זכור מי הוא זה שציווה אותנו את המצוות. זכור את ההבדל ביניכם: "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם" (ישעיה נה). זה טפשי להתיימר להבין עד הסוף את רצון ה´. לכן מצד אחד אנחנו בוחרים בציות עיור, ומצד שני התבוננות, העמקה, הזדהות, תובנות, שכל. כך נראה שפירש רב בגמרא (מסכת חולין, דף ה עמוד ב) את הפסוק "אדם ובהמה תושיע ה´": "אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה". כלומר, אנשים מלאי דעת שמתיחסים לעצמם כאילו הם לא מבינים כלום, כבהמה.

בקיצור, מהו מקומה של התבונה באמונת ישראל? עצום! אך עם ענוה. יש לדעת את מקומה של התבונה ביחס לה´. "ראשית חכמה – יראת ה´"!

3. אני מול הרב.

אתה עשוי לומר: נכון, אין מקום לחשוב בניגוד לה´, אך מנין אדע את רצון ה´? מנין שהוראות הרבנים משקפות אותו?

אכן, היסוד הוא הציות לה´, ולא לרב. אולם ה´ מסר לנו את רצונו בתורה, ולכן הדרך היחידה לברר את רצונו היא על ידי העיסוק בתורה. שים לב – לא עיסוק בתורה סתם, כאל טקסט גרידא, אלא דוקא עיסוק בתורה מתוך נסיון אמיתי לברר ממנה את רצון ה´, כלומר עיסוק בתורה מתוך יראת שמים, היא הדרך לברר את ה"אמת" על רצון ה´ מאתנו. ומיהם אלה עוסקי התורה מתוך יראת שמים? הרבנים.

ואם תרצה אתה בעצמך לברר את רצון ה´ מתוך התורה, אדרבה: עסוק בתורה מתוך יראת שמים ותהיה אתה עצמך מן הרבנים, ותוכל להתנהג כפי מה שאתה מבין בתורה. אמנם, אני מניח שתסכים שאין סיבה להתיחס לתורה, לרצון ה´, באופן פחות רציני מלשאר המקצועות. יש להכיר את התורה לעומק. יש להקיף את התורה לכל תחומיה. לדעת את העקרונות התורניים כמו גם את כל הפרטים. ולא רק את התיאוריה יש ללמוד, אלא גם את הפרקטיקה, מה שאנו קוראים "שימוש תלמידי חכמים". שנים על גבי שנים יש ללמוד ולהשתלם ולהתאמן עד שאדם יכול להגיע לדרגה של "ראוי להוראה", כלומר מסוגל לפסוק הלכה בעצמו. וכמובן, יש גם להתעלות ביראת שמים, לרומם את המידות, שהרי כדי לברר את רצון ה´ על האדם לעסוק בתורה מתוך יראת שמים. כשם שלא יהיה זה אינטיליגנטי במיוחד מצד אדם פשוט לפתוח ספר רפואה ולקרוא בו כחצי יום ולקבוע דרך טיפולית, ועוד בניגוד לדעות רופאים מומחים, כך אין זה מראה על חכמה יתירה כאשר אדם פותח בחטף ספר או שנים ופוסק לעצמו הלכה בניגוד לדעת הרבנים, רק כי ככה הוא חושב.

ואף הרבנים עצמם אינם מתעלמים מחבריהם הרבנים, וודאי לא מקודמיהם בדורות שעברו. זכור, התורה כוללת שנים: תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, ושניהן ניתנו למשה בסיני מפי הגבורה, אין אחד בלי השני. ואם התורה שבכתב מוכלת בספר ונגישה לכולם, הרי שתורה שבעל פה מוכלת במוחם של הרבנים ומועברת מדור לדור בפיהם, או בכתביהם. היא עוברת במסורת מרב לתלמיד, וממנו לתלמידו, וכך הלאה. כך ממשה רבינו, שקיבל תורה מסיני, ועד דורנו אנו ורבנינו. הרי, כיצד ניתן לשמר את אותו רגע מיוחד של מתן תורה? את דברי ה´ שנמסרו אז בכתב ובעל-פה? כל ישראל שנכחו במעמד זה שמעו בעצמם את רצון ה´, אך מה עם הדורות הבאים? על זה אומרת התורה במפורש: יש לעמול על העברה נאמנה של דברי ה´ מדור לדור, מאב לבנו, ומרב לתלמידו: התורה אומרת לאלה שחוו בעצמם את מעמד הר סיני (דברים ד ט): "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך". מצד אחד התורה מורה על מאמץ עליון לזכור ולשנן את מה שקיבלו בסיני. אך התורה גם "דואגת" לדורות הבאים, לאלו שלא חוו בעצמם את מעמד הר סיני: "והודעתם לבניך ולבני בניך". כלומר, חוץ מהשימור של דברי ה´, יש להתאמץ ולהעבירם הלאה, בנאמנות, לדורות הבאים. אם תרצה, אפשר להסתכל על העם היהודי כעל מפעל חינוכי אדיר, שעסוק בשימור אותה התגלות עליונה של רצון ה´ בהר סיני על ידי מסירת הדברים מדור לדור. ואם כך, החיבור הכי אוטנטי שלנו אל רצון ה´, שהתגלה אל עמנו בהר סיני, היא דרך קבלת התורה כפי שהיא נמסרת לנו מדור לדור, מרב לתלמיד ומאב לבנו. זה יהיה טפשי לגמרי לזנוח את הוראות חז"ל לדורותיהם, ולהתעלם מאותה מסורת.

ואף אותם דברים חדשים שלגביהם לא גילה ה´ את רצונו במפורש, הרי הדריכה התורה שיש אז ללכת לרבנים (דברים יז ח): "כי יפלא ממך דבר…" – כלומר, שיהיה דבר שלא תדע לגביו את רצוני, "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם… ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך… ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". זהו רצון ה´.

אם כן, ביהדות מצפים מאדם להתבונן, לחשוב, להפנים ולהבין, אבל בהקשר הנכון. אסור לאדם, ואף טפשי מצדו, להיות מנותק מ"מפעל החכמה" שסביבו, הלא הוא מסורת החכמים העתיקה והחינוך היהודי המסורתי.

4. מקום השכל בחיי היום יום.

בדורות האחרונים, עם התפתחות המדע, החלו אף האנשים ה"פשוטים" להבין את מעלת השכל והתבונה (אך, כאמור, היהדות הקדימה אותם לענין זה בכמה מאות ואלפי שנים). אך יש לזכור:

א. השכל איננו מושלם. לא רק שאיננו יכולים לדעת הכל, לזכור הכל, ולהבין את הכל, אלא אף מה שאנו כן יודעים עשוי להיות מוטה בגלל היצרים שלנו. אינספור מחקרי מעבדה פסיכולוגיים מדגימים כיצד המוטיוציות שלנו, כלומר הצרכים, היצרים, השאיפות, התקוות וכו´, מטות את ההערכות השכליות שלנו. אם כן, זו לו רק קביעה ביהדות "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". גם החכמה המדעית יודעת את זה.

ב. כדי לגבש עמדה שכלית יש לעמול. עמדה רצינית איננה באה בחטף, כלאחר יד. התיחסות שכלית דורשת זמן, מאמץ, כשרון – היא לא מיידית. אך אנשים הרבה פעמים נוטים להשקיע כמה דקות חשיבה, ולהוסיף אליהם כמה שיחות סלוניות, ולהגיע למסקנות הרות גורל על מהות העולם. אין לך דבר פחות שכלי מזה.

ג. אחד מהדברים הכי טפשיים שאפשר לעשות זה "לחשוב לבד". לחשוב, זה כמובן חשוב מאד, אבל איננו לבד. כבר קדמו אותנו אחרים, חשבו גם הם והגיעו למסקנות. האם כל אחד צריך להמציא את הגלגל מחדש? איש חכמה מתיחס תמיד לדברי אחרים שנאמרו לפניו. ובמיוחד, אדם שעדיין לא למד נושא מסוים בכל עומקו, ראוי לו, מצד החכמה, לסמוך על ברי-הסמכא באותו תחום. העולם שלנו, אפילו עולם החול, מבוסס על אמון שיש לאדם ב"מומחים". האם החולה החכם יתוכח עם הרופא המומחה? שאל את המפקד: האם לא קרה לו פעם שקיבל מהצבא הוראות שהוא לא הבין אותם ולא הסכים עמם? האם הוא בכל זאת ביצע? האם לפי דעתו יהיה זה חכם לסרב למלא הוראות כל עוד הוא לא מבין אותם? האם הוא מודה שלפעמים המפקד הבכיר, המנוסה יותר, גם מבין יותר?

ד. התיחסות שכלית לחיים גם דורשת נסיון. שוב, שאל את המפקד: האם לא קרה לו שהבין את ההגיון מאחורי הוראות צבאיות שקיבל רק לאחר זמן ונסיון שהצטבר אצלו? אני חושב שזה קורה לכולנו: אנו מבינים את ההגיון מאחורי דברים מסוימים רק לאחר זמן ונסיון חיים. הבגרות ונסיון החיים נותנים לנו פרספקטיבה חדשה ושלימה יותר. לכן, לא כל דבר שאיננו נראה לנו היום הוא אכן טפשי.

כשאדם מתנגד לאמונה, לחיי תורה ומצוות, ובפיו טענות על "חשיבה" ו"תבונה", יש לשים לב: האם הוא באמת השקיע את המאמץ השכלי הנדרש כדי להכתיר את טיעוניו כ"הגיוניים"? האם הוא מכיר על בוריו את הנושא שהוא מדבר עליו? (למשל – כשהוא "מבין" ענינים מסוימים שבהלכות נדה, האם הוא באמת מכיר את הנושא? על מה מבוססת הבנה זו?) האם בחשיבה שלו התערבו היצרים שלו? וכן הלאה. זה נכון לגבי כל טענה שכלית, אך אני רק רוצה להמחיש לך שלא צריך להבהל בכל אחד שטוען נגד האמונה.

5. סיכום.

לפי דעתי אין לך דבר פחות מדויק מלומר שהיהדות מטיפה לחוסר חשיבה. יש לחשוב ולהתבונן, אך תמיד לדעת את מקומו של השכל. איננו חיים בעולם מופקר. יש אדון לעולם, ושכלנו משמש לצורך הכרת רצונו שבא לידי בטוי בתורה. ההתיחסות ההגיונית והחכמה ביותר היא להפנות את שכלנו לצורך הבנת התורה, לקלוט את מסורת ישראל שמוסרת לנו את התורה הזו, לסמוך על החכמים ה"מומחים" שלנו. ובעיקר ללמוד הרבה הרבה תורה, מתוך ענוה.

בהצלחה,

ארי

arislogin@gmail.com