אני דוסית ואני מרגישה שאני מאבדת את החברות שלי

שלום לך, ותודה על השאלה.

אני מאד מזדהה איתה, כי גם אני כשהגעתי לכיתה ז´ הייתי בשוק. מהבנות, מהסגנון, מהלבוש, מהאווירה. ולאורך שנות התיכון הייתה באמת התלבטות האם האינטגרציה שווה את המחיר שהיא גובה.

אח"כ הבנתי שהקושי הזה של לחיות בשלום עם אנשים ששונים ממך, ולראות את החברות שלך משתנות לך מול העיניים, לא מתחיל ונגמר באולפנה, אלא ממשיך הלאה, ואף ביתר שאת, בשירות, בלימודים, בעבודה, במשפחה.
על כן אשמח לשתף אותך במחשבותי בנושא.

דבר ראשון – את. לך יש את העולם שלך. את אוהבת אותו. מאמינה בו. לא רוצה להשתנות לרעה.
אם כל זה נכון – אז מצוין, וזה הזמן שלך לפתח עמוד שדרה. דווקא התמודדות מול אנשים ששונים ממך, צריכה לגרום לבירור משמעותי יותר של כל הדברים שלך חשובים ואת דבקה בהם. אם צניעות חשובה לך, תעמיקי בה. תלמדי מהי המשמעות שלה, לשם מה ומי היא נועדה. תבררי מהי ההלכה, ותעמידי לך את הגבולות שלך לאור כל הבירורים הללו. אם בעקבותיהם תגלי שיש מקומות שאפשר להשתנות בהם, אז לכי על זה. להידבק בסטטיות לעולמך הישן זה עדיף אולי על התדרדרות רוחנית, אבל בעיני הטוב ביותר זה לפעול מתוך שיקול דעת, מתוך למידה ומתוך יראת שמיים. אם בכל נושא תבררי מהי האמת, מהי האמונה שלך, מה מתיישב על ליבך, יהיה לך קל יותר לעמוד אל מול הסחף הזה של כל החברה. באופן זה לא תהיי מהחנוניות האלה שמפחדות לפרוץ את הגבולות של עצמן, אלא תהיי גיבורה, ערכית, אמיתית.

אני מאמינה מאד בכל מה שכתבתי לך כאן, אך גם יודעת שלא פשוט ליישם אותו. לכן הקיפי את עצמך בכלים שיעזרו לך. ראשית, חברה או חברות שחולקות איתך את אותה תפיסת עולם. אמנם הבי"ס בכללותו פחות דוסי, אך אני מאמינה שאפשר למצוא כמה חברות שדומות לך בתחום הזה.
מה שלא אגיד על כך שחשוב להתמלא בביטחון בדרך שלך, להיות גאה באורחות חייך וכו´, לחברות יש השפעה עצומה. בכל גיל, ובמיוחד בזה שלך. לכן תעזרי לעצמך בכך שתפעלי למען יצירת קשרי חברות שיהיו טובים ומקדמים עבורך. תזמי, תציעי. נצלי את ההזדמנות שנפתח עבורך מרחב חדש של חברות שאפשר להכיר.

בנוסף לכך, תצרי לעצמך איזשהו מעיין שתוכלי בכל עת לגמוע ממנו. זה יכול להיות שיעור או בית מדרש שקיים בבי"ס הנותן מענה לצמא רוחני. או פעילות תורנית כלשהי מחוץ לביה"ס. יכול להיות שיחה מדי פעם עם הרב או המדריכה. חברותא עם משהי. באופן הכי כללי, זה חשוב להיות כל הזמן בתהליך של למידה, של התקדמות. מבחינה תורנית, ערכית, מידות ועוד.

ככל שאת, בעומק ליבך, תהיי שלמה יותר עם דרכך ואמונתך, כך יהיה לך קל יותר לאהוב ולהכיל את חברותייך כמו שהן. אם הן הולכות עם חצאית קצרה אז זהו, אין כבר סיבה לאהוב אותן? אי אפשר יותר להיות חברות? הרי ברור שהבסיס לחברות זה איזשהי קרבה נפשית עמוקה שלא מתרסקת בעקבות החצאית הקצרה. קל לנו למדוד אנשים לפי התכונות הטובות שלנו. קל לנו להתחבר למי שמאד דומה לנו. אבל העולם קצת יותר מורכב ומגוון וחבל להפסיד. אם חשוב לך הקשר עם חברות הילדות שלך אז נסי להסתכל מעבר להקפדה ההלכתית שלהן – אל הנשמה הטובה, אל הנתינה, אל השמחה שהן מעניקות.

יש אנשים שהם עקשנים, ולא נכנעים ללחץ חברתי, ויש כאלו זורמים, לא חופרים יותר מדי על כל עניין. לאלו ואלו יתרונות וחסרונות. לאלו ואלו יש עבודת ה´ האישית שלהם.
נצלי את השינוי הזה שקורה לך ולחברות בשביל להתאמן על עין טובה. להתבונן בנשמה של חברותיך, על התכונות הטובות שלהן. באמת שזה לא צריך להיות קשה. כי הטוב שיש בכל אחד הוא כ"כ גדול, ואילו רע יש בכל אחד, גם בי. ולכן צריך לגלות טיפה של סלחנות.

כל זה לא ממעיט כהוא זה מחשיבותה של ההלכה. ההלכה מבטאת רעיונות פנימיים, יש שכר ועונש בעולם. אבל, לא בידנו היכולת לשקלל לכל אחד עד כמה הוא צדיק וירא שמיים. הרי לא הכל אנחנו רואים, לא הכל אנחנו יודעים. יש בין אדם למקום, יש בין אדם לחברו. לכן לא כדאי שננסה אפילו לשפוט אחרים. ובטח שלא ביחס לעצמינו.

מודה שלפעמים קשה לי עם אחרים שמחפפים בדברים מסוימים ועוברת בי המחשבה "בשביל מה אני מתאמצת כ"כ? למה אני צריכה להיות שונה ומוזרה?" אז דבר ראשון זה מראה שאותו עניין לא מבורר אצלי מספיק, כי כאמור ברגע שהדברים מבוררים אצלך אז פחות מעניין אותך מה אחרים עושים, ואתה מאושר בדרכך. ודבר שני, כל אחד צריך להיות נאמן לאמת שלו. כל אחד והשאיפות הרוחניות שהעניק לו הקב"ה. עזבי אותך מחברות שלך. לנשמה שלך טוב ככה? את יודעת שזו הדרך שלך? אז תלחמי עליה, בלי קשר למה שאחרים עושים.

על אף ההבדלים בינך לחברותייך, זה שאת דוסית והן אולי לא, את לא צריכה לאבד אותן. בפירוש לא. אם את מצד אחד איתנה בדרכך ושמחה בה, ומצד שני מכבדת את חברותיך ואת הבחירות שלהן, אז אני בטוחה שתוכלו למצוא דרך טובה שתתאים לכולכן. זה יותר מורכב, זה דורש פתיחות, וחיזוקים מן הצד השני. דורש המון בגרות. אבל בהחלט אפשרי.

וכן, זה שהן עכשיו מקצרות את החצאית זה לא אומר שזהו, שהן שומטות מעליהן את עולם התורה. יצר הסקרנות הוא לפעמים כל כך חזק עד שחברותיך מרגישות אולי צורך לנסות, אך זה לא אומר שזהו מקומן ושהן בחרו בדרך זו. יכול להיות שהן רק רצו לטעום, ודווקא מתוך טעימה זו, תתחדד להן ההבנה כמה עונג ושלמות יש בהליכה תמימה בדרך התורה. לא חושבת שזה מומלץ, אבל יש כאלו שצריכים דווקא לעבור במקומות האלה. כך או כך, סובלנות ואהבה אף פעם לא מזיקים.

מעל הכל, צריך לדעת לשחרר, לקבל בהבנה את המציאות. להבין שאת החברות, תרצי או לא, את לא יכולה לשנות. לדעת שיש רצוי, ויש מצוי, ולראות דווקא במצוי הזה את הטוב. לעשות את מרב המאמצים להשתפר ולהאמין שהקב"ה שולט בעולם, ומנהל בו תהליכים שמגמתם לטוב.

שבוע טוב ומבורך,
מעיין
maayanet@yahoo.com