שלום!
אני מדריכה בשבט הרוא"ה. בזמן האחרון אני מרגישה שכל המרץ שהיה לי בתחילת השנה – פשוט נעלם. אני מרגישה "מבחוץ" לגביי הפעילות בסניף – אמנם ב'גדול' – אני כן מעודכנת במה שקורה, אבל אני אף פעם לא "ממש מבפנים". גם בצוות – אני ממש לא דומיננטית בין המדריכים.
הסטיגמה עליי מצד החניכים היא "בסדר", ונראה לי אפילו שהם יותר מחבבים אותי מאשר את המדריך שאיתי. אבל אין לי קשר אמיתי של השפעה עם אף אחד מהם.
וזה גורם לי לשאלות מציקות כמו: אם אני בכלל במקום הנכון בהדרכה, ואולי בכלל לא הייתי צריכה להיכנס עם זה כי אני לא מתאימה. והאמת שבהתחלה, לפני שנכנסתי להדרכה, היו לי חששות לגביי זה, אם אצליח לקשור קשר משמעותי עם החניכים, וגם אם אצליח להיות מספיק דומיננטית בצוות – ועכשיו אני רואה שבעצם לא הצלחתי בדברים האלה, ושוב זה מחזק לי את זה שההדרכה אולי לא מתאימה לי.
בתקופה האחרונה אני גם בקושי נמצאת בסניף, וזה עוד יותר גורם לי לא להכיר את החניכים… ובכלל, המוטיבציה שלי להדרכה כמעט ולא קיימת… מה עושים?
שלום!
מי שלא האמין עד היום בהשגחה, שיעיין בפסקה הבאה, אותה קראתי ב"מסילת ישרים" לרמח"ל, בדיוק בזמן שבו קבלתי את שאלתך!:
"[ואמנם התבונן עוד שכמו שהזריזות היא תולדת ההתלהטות הפנימית, כן מן הזריזות יולד ההתלהטות, והינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה, כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהניסיון יעידהו]" (או בלשוננו – "בדוק!!!").
[ומהו הקשר לשאלתך?]
המוטיבציה שלך אולי בקנטים, אבל הראש והיכולת ממש לא! מדבריך ניכר שאת מבינה היטב מהי הדרכה ומהי דורשת מהמדריך, אבל התייבשת. וההתייבשות והשחיקה מולידות באופן טבעי חוסר מוטיבציה. וכשאין פעילות רעננה, אין מוטיבציה וכשאין מוטיבציה, נכנסים לחוסר אונים…
[אז מה הפתרון?]
להתעורר, להתנער. להתחדש, להתחיל לעשות. כך מורה לנו הרמח"ל: "מן הזריזות יולד ההתלהטות". רוצה להט בהדרכה? רוצה בערה בעשייה? [קדימה לעבודה]. אין פתרונות קסם. תנועה, פעולה, עשייה – מולידים חשק, רצון, להט פנימי.
[ומה אפשר לעשות? למשל…]
• לשבת עם המדריך שאתך ולהציב מחדש מטרות בהדרכה ביחס לשבט, לסניף, לצוות, לעצמך.
• להכין לוח תכנון פעילות חודשי בשבט שלך (על פי המטרות שהצבת) לשלושת החודשים הקרובים.
• לעבור בין כל המדריכים בצוות שלך ובכיתה שלך ולאסוף רעיונות טובים לפעילות. להכין קלסר מיוחד ולאגוד בהן את הפעולות הטובות. תכין קלסר כזה גם לארון הדרכה בסניף.
• לתכנן (הכל בשותפות עם המדריך שאתך, כמובן) יום גיבוש לחניכים שלך, שחבל על הזמן…
• לדבר עם הקומונרית/הצוות על האווירה בצוות ולהרים שבת גיבוש/ערב גיבוש/יום עיון וכיו"ב. לעשות את זה בעצמך. לא לצפות שאחרים בצוות ייקחו אחריות.
• לחבור לארגון חסד ולרתום את השבט שלך או אפילו את הסניף כולו לפעילות קבועה בו.
ויש עוד אלף רעיונות (לפחות). שבי עם דף ועט וכדאי גם עם עוד חברים יצירתיים ותחשבי…
עזבי קטנות. אל תתעסקי בבחינת האהבומטר (מדד האהבה) של החניכים והצוות כלפיך. תהיי משמעותית – תהיי אהובה. התעסקי בעשייה מתוך בחינת הצרכים האמיתיים של השטח. ההערכה תבוא אח"כ, אבל כשתהיי מלאה סיפוק מעבודתך, היא כבר ממילא תהיה פחות חשובה מפני שתדעי להעריך בעצמך את יכולותיך ולא תהיי זקוק לאישורם של אחרים. כך תהיי גם מעורבת ומעורה בנעשה בסניף, יוזמת, יוצרת, ולא רק נגררת אחרי מה שכבר נעשה…
ואז, כמובן, תהיה הצדקה משמעותית לעובדה שאת מדריכה, ולא תצטרכי לבדוק האם את מתאימה להדרכה. בוודאי שאת יכולה להתאים. אבל צריך לעבוד קשה קשה בשביל זה.
אני יכולה רק להציע, אבל העבודה היא שלך, והיא לא קלה. להפך, היא כאמור קשה מאוד. היא דורשת מעוף, יצירתיות, רצון, מאמץ והרבה השקעה. אבל מדריך אמיתי מאמין בכוחותיו ומוכן לכל שידרש ממנו, על פי יכולותיו. והמאמץ והיגיעה יולידו את הרצון, המוטיבציה והלהט בהדרכה. תקראי עכשיו שוב את דברי הרמח"ל שהבאתי בתחילת התשובה.
[אל תתיאשי!!!]
ראה כמה גדולה המשימה המוטלת על כתפיך:
["וצריך אתה אחי לדעת
שזכויות המאמין
אפילו זה שהגיע לקצה תיקון נפשו לפני הקב"ה
ואפילו נתקרב למעלות הנביאים בטוב מידותיהם ויופי מידותם
והשתדלותם בעבודת הבורא
אינן מגיעות לזכויות של
המדריך בני אדם
שזכויותיו נכפלות במעבר הימים ומחזור הזמנים"]
[רבנו בחיי, חובת הלבבות]
מקווה שהצלחתי להצית מעט מהפתיל,
מקווה שתצליחי להבעיר את העשייה והרצון עוד הרבה הרבה,
ואם תרצי להתייעץ עוד, לשאול ולשתף, אני כאן.
[ב-ה-צ-ל-ח-ה!]
עינת.
(הערה: לצד פעילותה ב"חברים מקשיבים", עינת היא רכזת ההדרכה של תנועת הנוער אריאל).
