אהלן,
יש לי שאלה: יש לי חבר שלפעמים אין לו כח ללכת להתפלל או לשבת על הישבן ולברך אחרי האוכל, וגם שהוא כבר מברך, הוא לא באמת מזיז את שפתיו ולכן לא משמיע לאוזניו (לגבי זה, אולי אני בכלל טועה ולא צריך?)- אז אני מעיר לו על זה. התגובה הכמעט אוטומטית שלו על זה היא כזו: "אל תטיף לי, אתה לא הרב שלי, ואתה לא שליח של אלוקים."
אז… מה עושים עם אדם כזה? איך כן מעירים לו (כי צריך, לא? הרי כולנו מחוייבים ב"הוכח תוכיח") בצורה שהוא לא יתרעם?
שלום לך.
שאלתך היא שאלה יפה ואכפתית ולכן אולי התשובה שאכתוב לא תשמח אותך כל כך.
אנחנו יכולים להשפיע רק על החיים שלנו, וגם זה בקושי.
לא. לא באתי לשלול את האחריות שלנו על אחרים. אני רק רוצה להסביר אותה.
אתה לא יכול להכריח מישהו לעשות את הדבר הנכון. העולם פשוט לא עובד כך. לכל אחד מאיתנו יש את האחריות שלו, את השכר ועונש שלו. כל אחד מאיתנו אחראי על בחירותיו ומבצע אותן לבד.
חובתנו להוכיח את הזולת היא להעיר לו כאשר הדברים שנאמר ישמעו ויגרמו לו להתקדם. אם ההערות רק מעצבנות אז עדיף שלא להעיר. (אני לא מדבר במקומות שיש חילול ה´ בפני אנשים אחרים שאז ישנה חובת מחאה וכו´. מהשאלה שלך הבנתי שלא על כך מדובר).
מה כן?
אתה כן יכול לעזור, אבל צריך לזכור שאתה עוזר. אתה לא מחליט. ההחלטה היא שלו. כשבאים בגישה כזו גם לך פחות יפריע המעשה של האחר (לא שהוא לא מפריע, אבל הוא לא האחריות שלך אם תעשה מה שאתה יכול ולכן תהיה פחות מתוסכל אם זה לא יצליח) וגם לאחרים יהיה קל יותר לקבל את הערותיך.
כמובן, הרצון שלי בתשובה הוא בעיקר לעזור לך, אבל קשה לעשות זאת בלי לדעת את הגילאים שעליהם מדובר וכו´. באופן כללי ממליצים שלא להעיר הרבה, אפילו כאשר ההערות וההארות נכונות. צריך לשמור על מינון נכון. כמו כן צריך לשמור על מבט חיובי על הזולת. לראות את הטוב שבו ולהדגיש את הטוב הזה גם לעצמך וגם לחברך. מעבר לכל הדברים האלה צריך לשמור על ניסוח נכון של הדברים. לא משהו בסגנון ´מפקד´ אלא חבר שמציע הצעה, בלשון עדינה ויפה, מדי פעם.
אני מקווה שהתשובה ענתה לשאלה. אם לא וגם אם כן, תמיד אפשר לשאול שוב שאלה זו או אחרת.
להשתמע,
יהונתן,
yehonatan@makshivim.org.il
