פעם קיבלתי תשובה על זה שאני מרגישה ממש רחוקה מה'. ההרגשה הזו עדיין נשראה בי.אני באמת לא יודעת בעצם, איך עושים את הצעד הראשון, איך מתחילים. איך מתחילים לעלות במדרגות ולא רק לרדת ולרדת, ולהתרחק מריבונו של עולם. איך באמת להיות עובדת ה' פנימית ולא רק חיצונית? איך מחזקים את הרצון להתחיל, כי מרוב באסה באמת אתה פשוט לא עושה, לא מתחיל! ברור שהתשובה זה דבר שאפשרי לעשותו, וכל הדברים האלה שברור שה' אוהב אותך מה את מדברת שטויות. איך הוא יכול לאהוב אחת כמוני (בלי קשר לרגשי נחיתות) שעושה לו רק צרות?…
אולי זה רק עצלות, אבל אני מרגישה שזה יותר מזה. איך לא לשים על היצר ולעשות את מה שאני באמת חושבת שהוא נכון? מה מונע בעדי?
אוף… אני מרגישה שעוד צעד קטן ואני בחוץ. אפילו
שחיצונית הכל נראה נפלא ונהדר.
אני באמת רוצה להיות טובה, אבל אולי לא מספיק?
אני מקווה שתוכלו לעזור, יש לי הרגשה שזה ממש בגדר הצלת נפשות…
תודה לכם!
יישר כוח על פועלכם החשוב!
שלום!
יישר כוח על השאלה! נראה לי שזאת ה-בעיה של כולם. אז מה עושים באמת?
בעל התניא אומר (ליקוטי אמרים פרק כ"ו):
"…צריך לאודעי כלל גדול כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו. ככה ממש בנצחון היצר, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כ"א בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב, וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם…"
ואם כן, [התרופה לכל היא שמחה].
אבל אני לא מצליחה בכלום, אני כבר כל כך רחוקה, שום דבר לא הולך לי…
למה לא?
נטלת ידיים הבוקר? תשמחי! תצהלי! ברוך ה'! אני נוטלת ידיים בבוקר!
נו, אז מה, מה המיוחד בזה?
לא יודעת, תשאלי את ה', הוא זה שהחליט לתת על זה שכר אינסוף.
שכר אינסוף!!!
את יודעת כמה זה שווה?
מליונים!
לבשת חולצה צנועה? וואו! איזה נפלא! תצאי לרקוד! (לא ברחובות).
אז נכון, את עדיין לא טלית שכולה תכלת, אבל בשביל זה את עדיין כאן בעולם, כדי לעבוד הלאה.
כן, אבל אני יודעת שאני מסוגלת ליותר ושעכשיו כשאני לא עושה את זה שאני מרשעת העולם…
זאת הבעיה. הרבה פעמים היצר הרע רואה שהוא לא יכול להפיל אותנו על ידי חטאים, אז הוא מפיל אותנו על ידי ייאוש. הוא אומר לנו שאנחנו צריכים להיות הרבה יותר, שמצבנו כרגע הוא ממש איום ונורא, וככה הוא מכניס אותנו לדיכאון, ואז כבר אין לנו חשק לעשות שום דבר. כשאדם מרגיש כל כך רחוק, הוא לא מנסה אפילו להתחיל לעבוד, הוא מתייאש כבר בהתחלה.
לכן הפתרון הוא לא להתייאש, אלא לשמוח מאד מאד. ברגע שתהיי בשמחה, תהיה לך תקווה, יהיה לך רצון להתקדם הלאה, ואת תעשי את זה.
פעם מישהו שאל אותי אם אני מנגנת על איזה כלי. אמרתי לו שחשבתי על זה בעבר, אבל שעכשיו זה כבר מאוחר, כי אין לי זמן ואין לי ראש לזה. ואז הוא אמר לי: "בסדר, יש לך עוד את כל החיים לפנייך בשביל להתחיל לנגן". אחרי חודש התחלתי. מה קרה? איך פתאום כן היה לי זמן לזה? כי המילים הפשוטות שלו נתנו לי את התקווה לכך שזה עוד יקרה, הוא פתאום גילה לי שהחיים לא נגמרו בגיל עשרים, ושגם אם עכשיו אני לחוצה בזמן, יש לי עוד הרבה זמן הלאה. אז פתאום רציתי, פתאום התחלתי לחשוב שבעצם אני כן מסוגלת לנגן, ועשיתי את זה.
צריך לשמוח! צריך לראות עד כמה אנחנו קרובים לה' ולשמוח בכך. עכשיו חודש אלול. תחשבי עד כמה ה' קרוב אלייך, כמה הוא אוהב אותך… הוא יודע שקשה לך, הוא לא מצפה שתקומי מחר כגדול הדור. הוא רק רוצה שתעבדי נכון, ועבודה נכונה היא קודם כל שחרור מהייאוש. עבודה נכונה היא קודם כל אמונה בכך שאפשר לעבוד.
"…וכשהאדם עושה איזה מצוה, יש כח בהמצוה לילך ולעורר כל העולמות לעבודת השם יתברך" (ליקוטי מוהר"ן קמא כ"ד, ג').
ברגע שאת עושה מצווה אחת, אז היא בוודאי תגרור עוד מצווה ועוד אחת ועוד ועוד.
אין לך מה לדאוג, הכל יהיה עוד כל כך טוב!
יש לך עתיד.
יש לך עתיד!! והוא עתיד נפלא!
[אני זוכרת שגם לי היתה תקופה כזו בשנה שעברה]. במשך שבעה חודשים שלמים (שזה המון!) הייתי במצב נורא של ירידה. הירידה התחילה מכך שדרשתי מעצמי להתכוון בכל מילה בתפילה ולנצל כל רגע מהחיים, ובשלב מסוים לא יכולתי לעמוד בזה ונשברתי. הייתי בייאוש גדול. הפסקתי בכלל להתכוון בתפילה, הפסקתי לעזור בבית, החלטתי שאין לי בכלל זמן לעבוד את ה'. הייתי כרגיל מאד בחוץ, אבל עם ריקנות נוראה בפנים. הרגשתי רעה כל כך. הרגשתי שאין לי עוד סיכוי עלי אדמות. אבל אז, עם כל "רשעותי הנוראה", אבא שבשמים, שאוהב אותי מאד מאד, החליט לעורר אותי. קניתי את הספר "תשוב תחייני" (של הרב יהושע שפירא), קראתי אותו, והתחלתי להיות מאושרת מהחיים. עד היום התפילה שלי היא גרועה, אבל בשביל זה יש לי עוד חיים שלמים לעבוד עליה, ואני עובדת. לא הכל ביום אחד, כי כבר ראיתי מה קורה כשעושים את זה. לא הכל גם בחודש ולא בשנה. זו עבודה של חיים, ואני עובדת עליה לאט לאט. יש לי קטע קטן בתפילה שבו אני מכוונת, ואז כל כמה חודשים אפשר להוסיף טיפה. זה בסדר, יש לי זמן. ככה גם בכל דבר. אני לא צדקת העולם, אבל מה שבטוח הוא שאני עובדת נכון. אני בדרך הנכונה, והכי חשוב – אני תמיד במצב של הליכה. ברוך ה'. העיקר להיות בשמחה.
"בתחילה היצר הרע מחטיא את האדם על ידי שקרו שמטעה אותו בכמה מיני הטעאות, ואחר כך כשבא על דעתו לשוב הוא מחליש דעתו, ומכניס בליבו שכבר נסתלק ה' יתברך ממנו, והוא רחוק כל כך עד שכבר אי אפשר לו לשוב.
ובאמת הוא להיפך, כי "מלכותו בכל משלה"… וכמו שנאמר: "השוכן איתם בתוך טומאותם", ודרשו רבותינו ז"ל: "אפילו כשהם טמאים שכינה ביניהם". וזה עיקר דרך התשובה שעשה משה בארבעים יום האחרונים מאלול עד יום כיפורים, שהעיקר הוא לידע שהשי"ת עדיין עם כל אחד ואחד…
וכל זמן שהאדם חוזר זאת בדעתו ומכניס זאת בלבו באמת, שזה בחינת האזהרה "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", היינו בחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הינך", אזי באמת יש לו תקוה גדולה כל ימי חייו לזכות לדרך התשובה באמת…" (משיבת נפש ח"ב אות צה).
תקראי את הספר "תשוב תחייני", הוא יעזור לך מאד.
וזכרי תמיד – את נפלאה, את מיוחדת, את נשמה אלוקית קדושה שעוד תעשה גדולות ונצורות בעולם הזה. אז עכשיו את קצת בירידה? זה יעבור. תשמחי במצוות שאת כבר עושה, ואל תשכחי שגם השמחה היא מצווה.
בהצלחה רבה,
תמר, חברים מקשיבים.
tamiii@walla.co.il
נ.ב. אשמח אם תכתבי לי איך את מתקדמת. נראה לי שצריך לשוחח הרבה בעניין הזה ושלא מספיקה לכך רק פעם אחת (וגם לא פעמיים).
