אני מרגישה לבד!

שואלת יקרה שלום.
קראתי את שאלתך והרגשתי שהיא טומנת בחובה הרבה יותר ממה שכתבת בצורה מפורשת, אני צודקת? העלת בשאלה מספר נושאים ששזרת זה בזה למרות שלא בטוח שיש ביניהם קשר, אולי המשותף לכולם היא העובדה שכולם מטרידים אותך… אני אנסה לעשות קצת סדר: בעצם נראה לי שמטרידים אותך 3 דברים: א. מה התועלת באיכפתיות שלך ותרומתך לחברה אם כל מי שמסביבך אדיש? מה התועלת בתיקון עצמך בלבד ואיך זה יעזור? ב. הרגשה שאולי את לא ב"מקום" הנכון (רצית להיות באולפנה…) ג. כל אלו גורמים להרגשת יאוש כללית מתפקידך, ממהותך…

אנסה לשתף אותך במספר מחשבות שעלו אצלי מתוך תקווה שאצליח לעזור.
כתוב במסכת אבות פרק ב' משנה ה': "…במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". אחד הפירושים על משנה זו הוא- במקום שאין אנשים שיעסקו בצורכי ציבור תהיה אתה זה שעוסק בהם. נראה לי שכל כך קל להיגרר אחרי אחרים, כשכולם מסביב לא עושים כלום ובמיוחד במציאות אותה את מתארת שהתחליף הוא להסתובב עם חבר'ה מיוחסים, להיות בין המקובלים וכו' (הבנתי נכון?)זה עוד יותר קשה. לכן אומרת המשנה לאדם שנמצא במציאות כזו- אל תיגרר! אל תהיה כמו כולם! אל תגיד- בגלל שהם לא עושים גם אני לא יעשה! אלא תהיה אתה איש! תעשה אתה! אני מרגישה קצת צורך לסייג את דברייך מאחר שכתבת שאת לבד. תראי, אולי כלפי חוץ את לבד, אולי מבחינה מעשית את היחידה שפועלת ותורמת ומתנדבת, אבל בני אדם לא נמדדים רק על פי המעשים שלהם. אני בטוחה שבפנים, את לא היחידה שאיכפת לה. שמסביבך נמצאים עוד הרבה אנשים רגישים ואיכפתיים שנתקלים ושומעים על מצוקות של אחרים ויש בהם איזשהו ניצוץ פנימי שרוצה לעזור. אז אצלם זה עדיין לא בא לידי ביטוי מעשי- מכל מיני סיבות. אפשר, וכדאי, וראוי לנסות להסתכל עליהם בעין טובה וללמד זכות שבוודאי יש סיבות רבות לעובדה שהם לא מבטאים את האיכפתיות הזו בצורה מעשית (ואולי הסיבה המרכזית היא כי זה לא "מקובל" כרגע בחברה). את זכית, ברוך ה' ומצליחה לפעול ולעשות, ועל כך יש לך כל כך הרבה מה לשמוח… ולהמשיך להיות כזו. להמשיך לא מתוך הסתכלות פסימית של- אני לבד, ואני אמשיך להיות לבד. אלא מתוך הסתכלות שאומרת: לכולם איכפת- אני כרגע מצליחה לבטא את האיכפתיות שלי במישור המעשי, בעזרת ה' בהמשך עוד אנשים יצליחו. איך זה יקרה? אולי בזכותך- בזכות זה שהם יראו מה את עושה הם יצטרפו, אולי מתוך הבנה פנימית אישית של כל אחד מהם מה באמת חשוב בחיים, אולי בזכות שיחות שהם ישמעו בנושא של חשיבות ההתנדבות (זה גם רעיון שאת יכולה להציע למורה או למדריכות בסניף לדבר על זה), אולי על ידי כך שתצרפי אליך כל פעם עוד מישהי להתנדבות שאת עושה, יכולות להיות הרבה דרכים. אני מאמינה שזה יקרה. ועד אז תמשיכי ללכת עם האמת הפנימית שלך ולעשות את מה שאת יודעת שנכון לעשות.
כתבת שאת לא חושבת שאת יכולה להמשיך בלי חברה. אני חושבת שזה באמת קשה אבל אפשרי! כי את עושה מה שאת מסוגלת. נכון שאם יהיו יותר אנשים יהיה קל יותר כי אחד מושך ומחזק את השני, נכון שדברים ייעשו בצורה גדולה יותר. אבל זה שהמצב לא כזה היום לא מוריד בכלל בערכם של אותם דברים שאת עושה, זה רק דורש ממך הרבה כוחות.
אני מבינה שבאותה אולפנה בה רצית ללמוד המצב לא כזה, אולי שם הקטע של ההתנדבות נמצא יותר במודעות של הבנות ולכן יש בך רצון ללמוד שם. אינני יודעת מה היו הסיבות שהוריך לא רצו שתלמדי שם אבל אם זה המצב כרגע ואין ביכולתך לשנות אותו אולי כדאי לנסות למצוא את הנקודות הטובות במקום בו את לומדת עכשיו, ואפילו לנסות לחשוב מה התפקיד המיוחד שלך במקום הזה שבגללו את נמצאת בו ולא במקום אחר. (אולי לעורר את מי שמסביבך להתנדב…).
גם לגבי עצמך והרצון שלך להתקדם ולהשתפר במישור האישי כפי שציינת, בוודאי שיש לכך משמעות רבה גם אם אחרים לא עושים זאת. אני שוב אציין שאולי בהסתכלות שלך אנשים לא עושים זאת אבל כמו שאחרים אולי לא יודעים על כל דבר שמתרחש אצלך בפנים כך גם את לא יודעת מה קורה אצל אחרים ואני כמעט משוכנעת במאה אחוז שיש מסביבך בנות ובנים שרוצים ועובדים על עצמם בכל מיני מישורים. את ההשפעה אנחנו לא יכולים לראות באופן מיידי אבל היא עצומה- ופועלת גם על כל אחד ואחד וגם כמובן על כל עם ישראל.

לא כתבתי את זה עד כה אבל תדעי שאני מלאת הערכה כלפיך על כל מה שאת עושה ומתוך ענוונותך בחרת לא לפרט כאן. המחשבות שלך מובנות ביותר ואת לא צריכה להחמיר עם עצמך ולכעוס על עצמך שאת חושבת על הדברים ושגם לך קשה לפעמים. אני מאחלת לך שתמשיכי למצוא את הכוחות לפעול ולעשות בשמחה ובעזרת ה' שירבו אנשים איכפתיים כמותך.

אם מתעוררות שאלות נוספות בנושא זה או אחר את מוזמנת לשוב ולשאול.
בהצלחה וכל טוב.
ברוריה