אני נפגעת בקלות! מה לעשות?

שלום לך יקרה!
ראשית, אני מאוד שמחה שפנית אלינו ולמרות הקושי, ישבת וכתבת. זה כבר התחלה של התמודדות בע"ה. בנוסף, אני מרגישה מדברייך שאת באמת מנסה להתמודד! שאת רוצה לעבוד על זה! שאת קוראת ולומדת! וזה העיקר! הרצון שלך! תשמחי על שיש בך כזה רצון נפלא!

כעת אפתח בשאלתך האחרונה- "האם יש לי בעיה נפשית?" ממש ממש לא.
יש לך נפש בריאה. נפש של בשר ודם.
כולנו נפגעים לעיתים, כולנו רגישים, ובוודאי שאנו רגישים עוד יותר לאנשים שאנו אוהבים וקרובים אלינו במיוחד. ומדוע?
מכיוון שמהם יש לנו את הציפיות הכי גבוהות שיאהבו, שיבינו, שיתחשבו, וכדו´. ולכן, כשהם מאכזבים אותנו, זה הרבה יותר כואב.. כגודל הציפייה, גודל האכזבה.

זה מתחבר גם לשאלה השניה שלך, את מתארת חשש ממה שיקרה כשתצאי ל"עולם הגדול" ויפגעו בך. למשל, בבנק וכדו´.
לעניות דעתי, נדמה לי שזה יפגע בך הרבה פחות ממה שאת חושבת. וכמו שכתבת את בתחילת דברייך, "אם הפגיעה היא מאנשים שלא חשובים לי,אז אני לא ממש-סליחה על הביטוי-שמה על זה.." וזה דבר טבעי והגיוני. זאת מכיוון שככל שהאדם יותר רחוק מאיתנו, יש פחות ציפייה ממנו, ומתוך כך גם פחות אכזבה. למשל. תארי לך שהיית במסיבה של שכנה, ולפתע היו יוצאות החוצה, בלעדייך, שתי נשים מהשכונה… האם היית נפגעת? וודאי שלא.
ככל שהאדם יותר רחוק מאיתנו, כך הציפיות שלנו ממנו נמוכות יותר, וכך הפגיעה ממנו קטנה יותר (בדר"כ). לכן נדמה לי שאין לך כ"כ ממה לחשוש לגבי העתיד.
אולי להפך, ככל שיעבור הזמן, והביטחון העצמי שלך יתחזק בע"ה, אז סביר להניח שתפגעי פחות מאנשים.. ולא יותר.

ונחזור להתחלה. את מתארת תחושה של "רגישות ייתר". אני לא יודעת אם יש דבר כזה רגישות ייתר, אך בוודאי יש רמות שונות של רגישות אצל אנשים. יש אדם הנפגע לדוג´ כי לא מזמינים אותו לאירוע חברתי, ויש מי שנפגע כי לא זכרו את שמו.. כולנו רגישים במידות שונות.

כעת, לפני שניגש לדרכי התמודדות בע"ה, רציתי להאיר את עיניך לנקודות חיוביות וטובות בדברייך. את כותבת בתחילת הדברים, "למרות בסיטואציות מסוימות כשאני מקבלת ביקורת בונה אני לא נפגעת,אני מקשיבה,ומנסה לפתור את זה אייכשהוא.." זה ממש מקסים!
יש הרבה אנשים שלא יודעים לקבל ביקורת בונה. ואת יודעת! זה נפלא. תשמחי על זה!

ועוד דבר, את כותבת, "חברות שלא קרובות ממש, חושבות שאני הילדה הכי מאושרת בעולם, מחייכת כל הזמן ושמחה..".
לא הבנתי אם את כותבת את זה כדבר חיובי או שלילי, אך בעיני, זה דבר נפלא!
זה נפלא שלמרות התחושות הקשות, את מסוגלת להסתובב את חיוך. את מסוגלת להאיר פנים אל אחרים!
וכבר כתב ר´ נחמן, שמי שלא מצליח להיות שמח מבפנים, לפחות יעשה עצמו שמח מבחוץ, ובע"ה אחרי המעשים, ימשכו הלבבות..

טוב אז, איך עובדים על הרגישות הזו? או אולי יותר נכון לשאול, איך עובדים על הפחתת הפגיעות הזאת?
לפני הכל, הדרך להתמודדות נכונה, היא דרך של אמון בעצמי. לא לכעוס על עצמנו, ולא להאשים. אנחנו נפגעים וזה אנושי וטבעי, ובע"ה נשתדל ונשתפר… העיקר להאמין בעצמי, ולא לכעוס.

ונמשיך.. כמו שכתבת, פגיעות נובעת הרבה פעמים מביטחון עצמי נמוך. למשל, מי שחושבת שהיא מכוערת, כשיאמרו לה שהיא מכוערת, היא תיעלב. אך מי שחושבת שהיא יפה, ויאמרו לה מכוערת, אז סביר להניח שהיא לא תיעלב, או תיעלב הרבה פחות. לכן, בכדי להיפגע פחות, צריך להאמין בעצמנו יותר. להעריך עצמנו יותר.
(ניתן להרחיב עוד הרבה על הסיבות המובילות לרמות הרגישות השונות אצל בנ"א אך כעת נתמקד בדרכי ההתמודדות ובמספר סיבות מצומצמות. אם תרצי את מוזמנת להמשיך ולכתוב אליי מייל).

אותו דבר לגביך. אני מאמינה שהפגיעה שלך מהן היא רק סימפטום חיצוני לתחושה פנימית הרבה יותר. ובכדי לטפל בדבר החיצוני, כדאי לטפל קודם כל בתחושה הפנימית.
ייתכן ויש בך חוסר ביטחון עצמי, פנימי, בנקודה הזו, שחברות רוצות בקרבתך! רוצות בחברותך! ייתכן ומלכתחילה יש בך איזשהו חוסר אומן לגבי אהבתם של חברותייך אותך.
וכשיש חוסר אמון שכזה, אז בוודאי שכל מאורע יתפרש כחוסר אהבה ויפגע עוד יותר.

לכן כדאי לעבוד קודם כל על בניית הביטחון העצמי בנקודה הזו. על האמון בעצמך כנערה אהובה וחברותית, על האמון בחברותייך. על האמון באהבתם אלייך. ברצונם להיות לך חברות.
זוהי הנקודה המשמעותית.
תאמרי לעצמך שהערך שלך, והתכונות הטובות שלך, ואהבתו של הקב"ה אליך אינם תלויה בשום חברה!

ובכלל, באופן כללי, את מאמינה שחברותיך אוהבות אותך?
אם את מאמינה בכך, אז תנסי, באותו רגע בו את נפגעת, תנסי להיזכר בידיעה הזו שבסה"כ הן אוהבות אותך. ושכעת הן לא מנסות לפגוע חלילה, הן פשוט לא יודעות שזה פוגע.. לו היו יודעות, לא היו עושות זאת.

זה מתחבר לשאלתך, "אייך להבדיל בין פגיעה אמיתית,שבאה להכאיב,לבין משו שאני חושבת שזו פגיעה-וזה בדיוק ההפך הגמור..?" באופן כללי אני חושבת שרובם המוחלט כמעט של בנ"א, לא מתכוון לפגוע בנו. לא רוצה לפגוע בנו במחשבה תחילה.
כמובן שלעיתים מתוך כעס, מתוך אי תשומת לב ורגישות, אנשים פוגעים, אך זה לרוב, לא בכוונה לפגוע.
לכן נראה לי שאין צורך בהבחנה הזהו, של מי שפגע בכדי לפגוע ומי שלא התכוון. לטובתנו, כדאי לנו ללמוד להיפגע פחות. מכולם.

את כותבת גם, שלעיתים קרובות, את שומרת את הדברים בלב, ולא מספרת על תחושותייך.
אני ממליצה לך בחום, למרות הקושי הגדול, לנסות ולדבר על הדברים. להוציא אותם החוצה. לעיתים עצם הדיבור משחרר ומרפא, אך עוד יותר חשוב הוא, שלעיתים קרובות, כשהדברים נשמרים בבטן הם נהפכים ליותר ויותר גדולים.. עד ש.. יש התפוצצות! אבל, כשמדברים על הדברים ונותנים להם את היחס הראוי, את המקום שלהם, הם לא נהפכים לכ"כ גדולים, ואפשר להתמודד איתם ביתר קלות, בע"ה.
לכן, אולי כדאי גם לברר עם חברותייך ולדבר איתם על התחושות הללו.
אולי הן יוכלו להבין אותך יותר, ולחזק אותך! אולי הן יוכלו לתת לך כוחות להתמודד הבאה..

בעניין הזה שמעתי עוד נקודה מעניינת בשיעור של הרב ארוש, שדיבר על הסליחה. הוא אמר שם, שמי שלא סולח לאחרים, בעצם לא סולח לה´! כי ה´ הוא זה ששולח את אותם אנשים לפגוע בנו. (וכמובן, שהקב"ה לא עושה שום דבר לרעתנו, אלא שמתוך הפגיעה הזו נתחזק ונגדל ונבין יותר ויותר… ) לכן, כדאי לנסות לחשוב על כך, שהאדם שפגע בנו, הוא בעצם רק שליח של הקב"ה… שליח של ה´ בכדי שנשמע את הדברים, בכדי שנלמד מהדברים… זה בוודאי לא פשוט, אך זו האמת.

ועוד דבר. אני זוכרת שמישהי חכמה אמרה לנו פעם שבכל פעם שאנו חושבות על- "מה יחשבו עליי…", לומר לעצמנו ראש- "אני לא מפחדת מאף אחד, רק מה´!!" מה שחושבים עליך זה נחמד, אך זה לא הכי חשוב.
מה שאת חושבת על עצמך זה הכי חשוב!
זה הכי אמיתי!
לכן תחשבי על עצמך דברים טובים!
תחשבי על כך שאת ביתו של הקב"ה, ואם את הבת של המלך אז וודאי שאת ראויה לאהבה! וודאי שאת נפלאה ואהובה!
הקב"ה אוהב אותך ושמח בך בכל מצב!
אז, תשמחי גם את…

חברות טובות זה חשוב. זה מחזק. זה כיף. אך אל לנו להיות תלויים בחברות שלנו. אני יודעת שזה לא פשוט, אך זו האמת. התכונות הטובות שבך, הכשרונות שלך, לא יופחתו ולא יתגברו אם יאהבו אותך יותר או פחות. אם יתייחסו יותר או פחות. את טובה בזכות עצמך!

בנוסף, ייתכן וכדאי גם לנסות לברר עם עצמך האם יש משהו בתוכך המביא אותך לתחושות הללו. יש לי חברה טובה שהייתה אומרת לי מדי פעם, בצחוק, משפטים בסגנון של- "כן, כן, יום אחד גם את תעזבי אותי.. " וכדו´. המשפטים נאמרו צחוק, אך ניתן היה לחוש שיש שם גם אמת. לאחר שיחות ארוכות עימה התברר, שבעברה, (בכיתה ה´!!) היו לה שתי חברות טובות מאוד. יום אחד, החברות הטובות הללו, עברו לביה"ס אחר ומכורח המציאות התרחקו ממנה… חברתי, כמובן נפגעה מכך מאוד.
עד כדי כך שהחוויה הזו השאירה בה רושם עמוק של עלבון, של חוסר אהבה מצד חברות. ומאז יש בה חשש (בלתי מודע) שחברות יעזבו אותה.. אך נדמה לי שמאז שהיא זיהתה את אותה חוויה מוקדמת, יש בה יותר כוחות של אמון ואמונה בחברות מההווה!!
לכן אני מציעה גם לך, לנסות ולראות האם ישנה חוויה מוקדמת שיכלה להשפיע, ואם כן, לנסות ולהשתחרר ממנה.. (עצם הזיהוי שלה, משחרר..)
חשוב לי להוסיף, שלא בטוח שתמצאי. יש אנשים שפשוט נולדים עם נפש יותר רגישה ולאו דווקא חוו חוויות קודמות דומות.

ולקראת סיום, אני חושבת שיש עוד דרך טובה ומועילה להגיע למצב בו ניפגע פחות מאנשים. היא- מידת הענווה.
אני זוכרת שבכיתה י"ב אמרה לנו המחנכת, שהאדם העניו באמת הוא שמח תמיד. הוא אינו נפגע. זאת מכיוון שהוא מבין שהכל מה´, הוא לא מחשיב עצמו, לא חושב שמגיע לו, ומה שקורה לו בוודאי קורה לטובתו, בוודאי זה מה´. כך שגם אם פגעו בו, זה ה´ שלח אותם לפגוע בו. ואם ה´ שלח אותם, אז בוודאי שזה גם זה לטובה!!
זוהי דרגה מאוד גבוהה. מאוד מאוד.
אך אולי כדאי לנו לאמץ גישה זו כשאיפה. לאט לאט לעבוד על מידת הענווה והאמונה.
בהקשר הזה, אני ממליצה לך לקרוא את הפרק במסילת ישרים העוסק במידת הענווה וכן את אגרת הרמב"ן שעוסקת גם היא במידת הענווה.

(אני חייבת להוסיף בקצרה, שקשה להגיע למידת ענווה אמיתית כשאין לנו קודם כל הערכה עצמית נכונה. ענווה אמיתית אינה חוסר הערכה, אלא ענווה אמיתית היא הערכה עצמית הנובעת מתוך הידיעה שכל הכשרונות והיכולות שלי, באים מהקב"ה!)

את מוזמנת גם לקרוא את הספר "איש צדיק היה" ו"צדיק יסוד עולם" העוסקים בחייו של ר´ אריה לוין זצ"ל. ר´ אריה היה דוגמה לאדם שכל חייו חי מתוך רצון להיטיב, מתוך ענווה שלמה. הוא כותב בצוואתו- "התאמצתי תמיד להיות מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, ותיכף ומייד התפללתי שלא ייענש שום אדם מסיבתי…"– איזו דרגה עצומה! כנראה שיש לנו עוד הרבה עבודה.. ב"ה..

לסיום, אני רוצה לסיים במה שפתחתי. אני מאמינה שלפני הכל כדאי גם להיות יותר סלחנית עם עצמך. על תכעסי על עצמך על כך שאת נפגעת. זה בסדר. קורה.
לעיתים, זה שאנו כ"כ כועסים על עצמנו, זה שאנו מתאכזבים מעצמנו, זה עוד יותר מגביר את תחושת העלבון מאחרים, ומעצמי..

ייתכן והדברים שכתבתי נראים קשים ליישום, אך חשוב ליזכור שמידת הענווה, שרכישת בטחון עצמי, שמידת השמחה, אלו הם דברים שעובדים עליהם ומשתפרים בהם כל החיים!! אלו הן תכונות כולנו צריכים להתחזק בהם תמיד.
אז כדאי להיות סבלנים עם עצמנו. שינויים לוקחים זמן. העיקר להשתדל, להתפלל ולהאמין שזה אפשרי!
ושוב, יישר כוח גדול עם עצם השאלה, על הרצון להתמודד ולשפר! זה העיקר!!
אני בטוחה שהקב"ה מעריך מאוד את הרצון שלך להתמודד ולשפר!
ובע"ה מי שנותן את הניסיון, נותן גם את הכוח להתמודד!!

אם יש לך עוד שאלות בעניין הזה, ובכלל, אשמח לשמוע ממך!
חזקי ואמצי! יש בך כוח! והרבה!
את תשתדלי מלמטה, והקב"ה יסייע מלמעלה!
הרבה שמחה ואמונה,
אודליה.
odelyaf@gmail.com