אני פשוט לא מצליחה לדבר עם הקב"ה ולהעביר אליו מילולית את הרגשות שלי!!

שלום לך, בת של מלך.

היה חבל לי לקרוא את כל הכאב הזה, שקיפלת בשתי שורות.
אני מבין שהיה לך קשר עם בחור, חשבת שאתם באמת אוהבים, שהוא באמת מתכוון לזה ובסוף…נפגעת.
היית בטוחה שאין מצב שהחברות שלך יעשו לך דבר כזה, אבל גם הם בסוף אכזבו אותך, פגעו בך ואם זה היה תלוי בך אז היית מוכנה בכיף לוותר על השיעור הזה, אבל נראה שעכשיו גם את הבנת שאנחנו צריכים לחשוב פעמיים לפני שאנחנו מתחילים לשכפל את המפתחות של הלב שלנו ולחלק אותם לכל מי שמחייך יפה.
לגבי ההסתגרות, הפרעות האכילה, הדיכאון, שאלו דברים שפחות או יותר קשורים ומשליכים אחד על השני, נראה לי שכדאי לך מתי שיבוא לך לפתוח את זה, להתייעץ עם אנשים שיוכלו לעזור לך כי חבל להשאיר סתם דברים כאלה בבטן. לא כל כך בריא.

כתבת ש"ומה שעוד יותר מפחיד… שלאט לאט זה מתחיל להיות פחות ופחות אכפת לי."

פחות ופחות איכפת לך?
אני לא יודע לאיזה בת התכוונת שלא איכפת לה, אבל אם אנחנו מדברים על הבת ששלחה את השאלה הזו,אז אני דווקא רואה כאן בת, שחושבת על כמה שהיא רוצה להתקרב לקב"ה,להרגיש אותו באמת ועדיין,זה, שהיא לא מרגישה אותו כמו שהיא הייתה רוצה,זה כואב ומפריעה לה.
ישבת, כתבת לנו מכתב, את חושבת על זה, זה נקרא שלא איכפת לך?
בת שלא איכפת לה, נמצאת במקום אחר לגמרי מאיפה שאת נמצאת עכשיו, היא לא חושבת על זה בכלל.
אין לה מושג מה רוצים ממנה, מבחינתה הכול סבבה, כן רגש, לא רגש, כן תפילה עם כוונה, בלי כוונה, ווט אבר, את מי זה מעניין בכלל, מה כן מעניין?
שהמבצע של המשביר על הבשמים החדשים אחד פלוס אחד הולך להיגמר עוד שעה ואם היא לא תספיק להגיע לשם, זה נקרא מבחינתה יאוש…
לא איכפת לך? על מה את מדברת?
תקראי שוב את המכתב שלך, יש לך שאיפות, חלומות, בקשות, כל כך גבוה…
נראה שהנשמה שלך פשוט יצאה רגע החוצה, עמדה ליד המחשב והכתיבה לך את השאלה.
אז בואי קודם כל ננסה לעשות קצת סדר:
את ברוך ה' נמצאת במקום הנכון, את מודעת לעצמך, למה שאת רוצה, לקשיים ולדברים שהיית רוצה שייראו אולי אחרת, אבל מכאן ועד להספד הזה שבנית לעצמך, הדרך עוד ארוכה והרבה יותר, כך נראה, ממה שאת חושבת.
כתבת ש:
"אני פשוט לא מצליחה לדבר עם הקב"ה, ולהעביר אליו מילולית את הרגשות שלי!!"
כלומר, את כן יודעת, מרגישה שמשהו מפריע לך, מתסכל אותך, כל מה שעברת, כל החוויות הלא נעימות האלה אבל בסוף, שאת רוצה להעביר לו את זה, לקב"ה, כמה שזה קשה לך, אוכל אותך, את מרגישה שמשהו כאן מפוספס. שבסוף הוא לא מבין או יבין את זה כמו שהיית רוצה.
פעם היית מסוגלת לדבר, לפרוק, הכול פשוט זרם, נשפך ועכשיו…כמו רובוט.
בא לי לשאול אותך שאלה, שאחר כך תביני למה היא קשורה ועוד איך לכל המקרה שלך.
מתי בפעם האחרונה יצא לך, לקחת ככה ספר תהילים, לשבת עם עצמך בשקט ופשוט לנסות ולצלול לתוך העולם המכשף הזה של דוד המלך.
מה אין שם, אכזבות, אהבות, כאב, בגידות, צער, פחד.
פשוט להתחיל ולפסוע בין המילים, בלי לחץ, הספק, חייבת לסיים פרק, ספר, כלום…
תמיד אנחנו מריצים אותו,ממלמלים, שמים על אוטומט ויאללה כי 'מה זאת אומרת, כל אות ומילה הם סגולה..' וזה נכון, באמת נכון. אבל אנחנו מפספסים ככה, כל כך הרבה
חשבת על זה? מה לא עבר עליו על דוד המלך? כמה סבל וכאב.
הבן שלו, שהוא כל כך אהב, אל תגידי, חבר, חברה, אלו אנשים שעם כל הכבוד אחרי הכול הם לא המשפחה שלנו.
רק מלחשוב על זה נהיה חם. תתארי לך שהבן שלך, כל העולם שלך, אחרי כל האהבה שהרעפת עליו, אחרי הכול לא רק שהוא לא מכבד אותך אלא שהוא פשוט רוצה…להרוג אותך.
"מזמור לדוד בבורחו מפני אבשלום בנו"
ואחרי כל הסיפורים האלה, נראה שאם יש מישהו שהרוויח ביושר והכי מתאים לומר עליו שהוא המומחה לכאב, ל'סרטים', נראה שדוד המלך הוא האדם.
בתהילים ק"ב, אנחנו נתקלים בכמה מושגים שאם רק נדע איך להסתכל עליהם, הם יכולים להאיר לנו את תפיסת העולם שלנו לגבי התפילה באור אחר לגמרי.
"תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו"
עני…מה זה?
מה הפשט באדם עני?
עני זה לאו דווקא אדם שיושב לו במדרחוב של כיכר ציון, עם כוס פלסטיק גדולה
יד פשוטה ושלט שכתוב עליו: ' אדם מסכן, יש לי משפחה לפרנס, תזכו למצוות…'
המצב שלך עכשיו, שאת נמצאת בו, שממנו הרגשת את הצורך לכתוב את המכתב שלך הוא בדיוק מצב
של אדם עני.
חסר לך, משהו מפריע לך, כואב לך, מציק, לא נוח…אין כמעט אדם שבאיזה שהוא שלב ביום הוא לא מרגיש בבחינת עני.
ובמצב הזה, בואי תראי מה מלמד אותנו דוד המלך:
"תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו"
למה דוד המלך לא כתב כמו שאת כתבת: ולפני ה' יעביר אליו מילולית דבריו?
מה המובן של לשפוך?
לשפוך זה קודם כל חוסר סדר. ללא מחשבה. לא בוררים את המילים.
כל כך רע לו, הוא מרגיש כל כך עני, שפשוט אין לו זמן לזה.
אדם עשיר, שטוב לו,יש לו זמן, שום דבר לא בוער. בשקט.בניחותא.
'משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה, קולי אל ה' אזעק קולי אל ה' אתחנן'
שוב פעם, צעקה, זעקה. הלו? למה?
תשבו בנחת, תגישו כמה עותקים לפני שתעלו את זה לקב"ה, תעשו הגהה…
אז בא דוד המלך ומלמד אותנו, לפעמים, דווקא החוסר אונים הזה, דווקא התחושה שעלתה מהשאלה שלך שואלת יקרה, דווקא היא, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו, זה מה שהקב"ה צריך.
את מרגישה שאת לא מצליחה לדבר אל הקב"ה אבל מי אמר לך שהקב"ה רוצה שבמצב שלך תדברי אליו?
נכון, אנחנו צריכים לקרוא מהסידור ולהתכוון ולפעמים כמו במקרה שלך זה יכול להיות ממש קשה כי פשוט מה לעשות, לא בא לנו על המילים האלו עכשיו.
הכול כל כך קר, אבן, קשה ואנחנו ממש לא מצליחים להתחבר אליהם, אבל רגע אחרי התפילה, אחרי שכבר עשית את המאמץ מבחינתך לקום בחופש ולהתפלל, אחרי זה את יכולה להיכנס לעולם האישי שלך.
עולם שבו את מחליטה בדיוק איך את רוצה לתקשר עם הקב"ה.
זה גם המשמעות של 'כל העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים'
חז"ל ידעו כבר שיהיו לנו מצבים כמו שיש לך, כמו שאת מרגישה.
אטימות כזו ובדיוק בגלל זה יש עניין שנחדש כל יום משהו אחר בתפילה.
אם אני אשאל אותך מה את מרגישה עכשיו בלב, או איך ואיפה כואב לך ולמה, אני בספק אם תוכלי לומר לי באמת את מה שאת מרגישה.
לא כל דבר אפשר לתרגם למילים ואותיות ויש דברים שהם מעבר לזה.
עולם הנגינה למשל, שער הנגינה נחשב לגבוה במיוחד גם בגלל הסיבה הזו.
הוא מעבר למילים, לשפה.
לא כל דבר אנחנו יכולים לתת לו מוחשי.
אבל הקב"ה? כשאת שואלת איפה הוא?
נדמה לי שאת פשוט מחפשת במקום הלא נכון.
אל תרימי את העיניים, תחפשי אותו שם למעלה,רחוק.
גם אל תסתכלי ימינה, או שמאלה ותנסי לנתח את המצב שלך, לדעת האם עכשיו הוא כן מרגיש אותך או לא.
אל תעשי את זה!
פשוט תנסי להתכנס קצת לתוך עצמך, לחוש את התסכול, את כל הפחדים שמאיימים להטביע אותך.
את החוסר אונים.
ושם, בתוך הלב שלך, פנימה, בתוכך, שם הוא נמצא!
מרגיש וחווה עד הסוף את הכאב שלך, את התסכול.
וגם את התחושה הזו, שאת מרגישה, את האטימות הזו שמשגעת אותך, גם אותה הוא מבין.
הוא לא 'חברים מקשיבים' שאת צריכה לכתוב לו, לא לשכוח לשים פסיקים, נקודות, לחשוב טוב איך להתנסח ורגע לפני שאת עושה send לוודא שאנחנו באמת נבין אותך כי מה לעשות פשוט:
"כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים, וה' יראה ללבב"
חשבת פעם באמת, מה המשמעות של המושג:
"וכל מאמינים שהוא בוחן כליות"
הכאב הזה, שהרגשת מתי שהחבר שלך בגד בך, והדקירה שממש, בלי ציניות או צחוק, ממש כאבה לך בלב אחרי שהתאכזבת מהחברות שלך, לא לי, ולא לאף אחד יש אפשרות באמת לדעת מה הולך שם.
אנחנו יכולים להזדהות, לגלות אמפטיה, להיות חברים מקשיבים,הכול יפה, אבל רק הוא, הקב"ה, הוא לא רואה את הכאב שלך ומחכה שתסבירי לו כמה כואב לך.
הוא הכאב שלך. הוא שם.
וגם את התסכול שלך על זה שאין לך אפשרות לדבר איתו כמו פעם, גם את זה הוא רואה.
והוא רואה גם עוד משהו. אחד.
את הרצון שלך. את זה שלא נוח לך, ויותר מזה הוא לא רוצה.
למה מה חשבת, שהקב"ה ייתן שכל שנה, נגיע ליו"כ,נצעק בקול:
'חטאנו צורנו סלח לנו יוצרנו' והוא ישתוק?
מה הוא המורה שלנו של כיתה ג', 'המורה, הפעם הראש באמת כואב לי, אני חייב לצאת החוצה?'.
אז פעם אחת, סבבה, חטאנו, אבל כל פעם מחדש? לא קצת פדיחה? לא נעים כל העניין הזה.
אלא מה? אנחנו באמת רוצים!
נכון, אנחנו יודעים שאף אחד לא יכול להבטיח שום דבר, אבל רגע לפני נעילה, כשאנחנו יודעים וחווינו לצערנו איך בצורה הכי מוחשית שבעולם מתקיים 'מי לחיים ומי למוות', כי כמה אנשים שהכרנו כבר לא נמצאים איתנו…באותו רגע אנחנו באמת רוצים.
אין לנו מעשים, אין לנו כלום…אפילו להתפלל אין לנו כבר כוח, כי צום ואנחנו כבר עייפים מכל היום…אבל אנחנו באמת רוצים להתחיל מחדש ומבחינת הקב"ה? ויאמר ה' סלחתי כדבריך.
התפילה נקראת עבודת הלב, ובדברים האלה מה לעשות, אין ארוחות חינם.
הלוואי שהיה לנו איזה כפתור כזה אדום, ככה בצד, וכל פעם לפני התפילה היינו לוחצים עליו, מרגישים לכלוכית כזו בעיניים, בא לנו לבכות, באמת חיים את הכול, החיים הטובים.
אבל לא סתם כתוב בברכות ל ש:
"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים"
למה?
אם הם חסידים, אז כנראה שהם מונחים במקום קצת יותר גבוה מאיתנו לא?
הראש שלהם לא עסוק בבנים, ועל האש בסניף, שמירת נגיעה…חסידים!!
ואף על פי כן הם היו שוהין שעה אחת, כי זה לא פשוט.
ואנחנו יודעים גם ש'אחרי המעשים נמשכים הלבבות', ולחוש את הקב"ה תמיד, בלי הפסק, להיות כל הזמן מחוברת אליו, זו עבודה קשה שגדולים מאיתנו עבדו ועבדו הרבה עד שהשיגו את המעלה הזו.
תגידי לקב"ה בשפה שלך, איך שבא לך, כמה שאת רוצה שהוא יפתח לך את הלב ומכאן מבקשים ממך רק דבר אחד,למרות שאני מבין שעכשיו זה קצת קשה לך.
תנסי לחיות בשמחה.
כמו שדוד המלך שעבר קצת יותר ממה שעברת, אמר בסוף:
"אם לא שויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי"
גם לו היו אלף ואחד סיבות להתייאש,להיות בפחד, מתח, חרדה.
ואף על פי כן, 'כגמול עלי אמו', כמו תינוק שישן ואמא שלו מחזיקה אותו.
אירן, ערבים, שמעון פרס,פריימריז בליכוד,לחם עבודה, אולי אותך ואותי זה מעניין, אבל את התינוק שישן עכשיו על אמא שלו? ..ששש….אין לו מושג מה את רוצה, כל עוד יהיה לו שקט, שייחנקו כולם…
ככה דוד המלך מלמד אותנו להיות.
חבר, חברה, עשו לך פה,בגדו בך שם, נכון, אנחנו לא מלאכים וזה לא נעים אבל יאוש?
יש ריבונו של עולם, יש השגחה ויש גם הקשבה תמידית.
רק תדברי, בלב שלך, בשפה שלך והוא כבר יישמע.
ואם באמת תביני את זה, תאמיני בזה שהוא באמת שומע אותך לא משנה מה, ממילא גם יהיה לך הרבה יותר קל לחיות ולצבוע לך את החיים בכמה שיותר צבעים שמחים.

בשורות טובות, רק טוב

אבינועם
Avinoam811@gmail.com