אני רוצה להיות צדיקה!

לשואלת היקרה, שלום!
תחושות מוכרות… כולנו רוצים להיות טובים וצדיקים, וכולנו מתמודדים עם תחושת חוסר הצלחה, ולעיתים קרובות לא עומדים בציפיות של עצמנו. מה זה אומר שאנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב נכשלים? והאם יש דרך לצאת ממעגל הקסמים הזה? (חוץ מלוותר על הרצונות הטובים והציפיות…).
בשביל לבחון את המצב הזה, כדאי להשוות אותו לתחומים אחרים. ניקח למשל את הלימודים. זה נורא מתסכל כשמתכוננים למבחן ולא ממש מצליחים בו, או שלא מקבלים את הציון לו ציפינו. קורה לפעמים? לכולנו… איך אנחנו נוטים להגיב במקרה כזה? קודם כל מתוסכלים ומצטערים, ואחר כך חושבים מה גרם לנו לא להצליח, וכשמוצאים את נקודת הכשל – רותמים את הכוחות שלנו להתכונן ולהצליח במבחן החוזר. האם כך אנחנו מגיבים כשאנחנו נכשלים בתחומים עליהם שאלת? נדמה לי שלא. בכשלון בתחום של המידות ועבודת השם אנחנו מגיבים אחרת. אנחנו נוטים להתייאש הרבה יותר בקלות, ויותר קשה לנו לגייס כוחות לעבודה. למה זה??
נדמה לי שאחת מהשניים:
אפשרות ראשונה – ציפינו מעצמנו להיות צדיקים באופן טבעי, בלי צורך במאמץ, ואנחנו ´נפגעים´ מכך שאיננו כאלו… לפתע פתאום התברר שיש לנו עדיין על מה לעבוד ואנחנו לא מושלמים. לעומת זאת, כמעט אף אחד לא מצפה מעצמו להצליח במבחן בהיסטוריה ´באופן טבעי´, בלי להתכונן למבחן!
אפשרות שניה – תיקון המידות וכדו´ לא מספיק חשובים לנו, בניגוד לבגרות, שבלעדיה אי אפשר להצליח בחיים… (האמת הפוכה לגמרי: מידות מתוקנות הרבה יותר משמעותיות בחיים מאשר ציון בהיסטוריה, עם כל הכבוד לשיעורי ההיסטוריה!).
אם כך, חשוב להפנים: אנחנו לא מושלמים! לא נולדנו מלאכים. לא נולדנו צדיקים (וכנראה שגם הצדיקים לא נולדו כאלה!). זו שאלה בפני עצמה למה הקב´´ה ברא אותנו לא מושלמים, אך אם היה בורא אותנו מושלמים – אז למה בכלל לברוא אותנו?
ממילא, אין מה להיות מופתעים או פגועים מכשלון, וצריך לשנס מתניים ולעבוד, וברוך השם, יש לנו מספיק על מה…
חשוב להפנים גם את המסר מהסיבה השניה שכתבנו קודם: עבודת השם היא דבר משמעותי בחיים שלנו, לא פחות משום דבר אחר. נראה שאף יותר מכל דבר אחר!

טוב, אז מה לעשות עכשיו??
הדרך העיקרית היא להציב לעצמנו אתגרים ריאליים גם בתחומי עבודת השם, כמו למשל בתיקון המידות. מצד אחד לבחור במטרה מאתגרת, אך מצד שני ריאלית, ולא דמיונית. הדוגמא לזה היא ההתעמלות. כשמישהו רוצה לשפר את הכושר הגופני שלו, הוא מציב לעצמו מטרה מאתגרת (אחרת היא לא תקדם אותו), אך לא קשה מידי (אחרת הוא יישבר ויתייאש מהר). גם בתחומים השונים של עבודת השם, אנחנו צריכים לבנות לעצמנו ´תוכנית אימונים´ מסודרת, שבנויה על העקרון הזה. התוכנית צריכה להיות מתוכננת לפרטים, בנויה על לו´´ז מוגדר, ועם אלטרנטיבות למקרה שלא עמדנו בה (יש עוד כמה טיפים איך לבנות תוכנית כזו).
אציע לך תוכנית עבודה [כללית] לאחד משלושת הנושאים שהזכרת בשאלה:
תפילה בכוונה –
א. בוחרים קטע בתפילה שאוהבים במיוחד ומנסים לכוון בו באופן קבוע. עם הזמן מרחיבים את הכוונה לקטעים נוספים שסביבו.
ב. לומדים על התפילה: מהי תפילה? מה אנחנו מנסים לעשות בה?
ג. לומדים את התפילה: בוחרים בפירוש על הסידור שמדבר אלינו, ולומדים אותו באופן קבוע. בזמן התפילה זה קצת מאוחר מידי לנסות להבין מה פירוש המלים ´יעף´ ´שכוי´, או מה הכוונה שהקב´´ה ´קונה הכל´ (ממי בדיוק?)…
ד. להתכונן לתפילה! להגיע קצת מוקדם, ולעשות את מה שצריך בשביל שהראש יהיה צלול, והמחשבה תהיה שם, ולא בשום מקום אחר.
ה. ליצור תנאים שיאפשרו לנו להתכוון בתפילה (רמז: משהו שקשור לפלאפון, ומשהו שקשור לפטפוטים…).
ו. להתפלל על זה! אין משהו מאתגר שמצליח בלי תפילה, כולל התפילה עצמה.
אלו הן דוגמאות לכיוונים השונים מהם צריך לגשת אל הנושא. צריך לבנות מהם תוכנית מסודרת, לפי זמנים וימים, והעיקר – ריאלית. אין לנו עניין בכשלון נוסף…

אז למה בדרך כלל אנחנו לא עובדים כך??
התשובה טמונה כבר בשאלה שלך: כתבת ´אני כל כך רוצה להיות מהבני אדם הטובים האלו, ש…´. הבעיה היא שלא תמיד אנחנו מחפשים את האתגרים שלנו, אלא מנסים להיות כמו אחרים. אנחנו מציצים מזווית העין לעבר החברים, ומנסים לחקות אותם ולהיות כמוהם. בדרך כלל זה פשוט לא הולך, כי אלו החיים שלהם! האתגרים שהקב´´ה נתן להם הם לא האתגרים שלנו!
תיארת בשאלה אנשים מושלמים. הם מסתובבים עם חיוך, שלמים עם עצמם. לעומתם את צריכה להאבק בשביל להיות טובה, ולעיתים נכשלת. האם אכן זה כך? האם אין להם שום התמודדויות ושום כשלונות? די ברור לי שאין זה כך, מסיבה פשוטה: אם הם כבר מושלמים – אז מה הם עושים פה בכלל? למה ´להטריד´ את הנשמה הזו ולהורידה לעולם הלא-פשוט שלנו, אם אין לה מה ´להרוויח´ בו? אני מניח שיש להם אתגרים, קשיים ונסיונות – כמו כולנו, רק שהם בתחומים אחרים ממך, ולכן אין את רואה אותם.
יתכן מאוד שגם הם חושבים ככה עלייך. שאת מסתובבת שמחה, שלימה עם עצמך… הרי כולנו מציגים כלפי חוץ את הפנים היפות והמאושרות שלנו.
תזכרי את הכלל הזה: תמיד נדמה לנו שהדשא של השכן ירוק יותר, גם הדשא הרוחני.

אסכם בקצרה:
א. יש לנו רצונות ושאיפות טובים, ולא תמיד אנחנו מצליחים לממש אותם. אין סיבה להתייאש, אלא לזכור שהתקדמות דורשת מאמץ, ולבנות תוכנית מתאימה שבעזרת השם תעזור לממש אותם.
ב. לא להתבלבל מאחרים! גם להם יש את הקשיים שלהם. לכל אחד מאיתנו הקב´´ה יצר מסלול חיים שמתאים רק לו.

עד כאן לשאלה הראשונה (הארכתי מספיק?).
אתייחס בקצרה לשאלה השניה –
שאלת: ´אולי בכלל אני לא רוצה את זה בשביל הקב"ה? אולי אני רוצה את זה בשביל ההרגשה שלי כלפי עצמי? שאני אהיה שלמה עם עצמי?´
השאיפות הטובות שלנו נובעות בד´´כ משני מקורות: מהנשמה הטהורה שהקב´´ה שם בנו, ומהחינוך החיובי שזכינו לו (משפחה, לימודים, תנועת נוער, חברה…). אם כך, אז גם אם את רוצה את זה ´בשביל עצמך´, זה ´עצמך´ שמבוסס על שני אלו, לא? אלו שתי מתנות שקיבלנו, וחבל לא להיעזר בהן.
ועוד דבר: דיוק מירבי בכוונות שלנו (האם הן מספיק לשם שמיים?) הוא דבר שבדרך כלל לא מקדם אותנו, ולא שייך לדרגה שלנו. זה רק עלול לבלבל, ולגרום לנו לא לעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות ויכולים לעשות, מחשש שהכוונה שלנו לא מושלמת. וכי כוונה לא מושלמת פוטרת מעשיה?! לכן: זהירות מהדרך הזו. ומעוד סיבה: ר´ נתן (בעל הלקוטי הלכות) אמר פעם שרק כשנגיע לשמיים נדע האם כוונתנו היתה רק לשם שמיים. אין לנו דרך אמינה לבחון את זה בעולם הזה.
ממילא, בדרגא שלנו, מטרתנו היא שעבודת השם שלנו לא תהיה [רק] מתוך אגו, אלא [גם] לשם שמיים. במקביל לעליה הרוחנית צריך לזכך גם את הכוונה שלנו ולהגביר את אחוזי ה´לשם שמיים´, כלומר שעבודת השם שלנו תהיה יותר מתוך ראיה של הזולת, יותר מתוך אכפתיות מעם ישראל, יותר לעשות נחת רוח לקב´´ה וכדו´. יש להזהר שזיכוך הכוונה לא יתקדם בקצב מהיר יותר משאר עבודת השם, כי זה רק יבלבל ויפגע.

אז שיהיה פסח כשר ושמח,
ואת מוזמנת תמיד להגיב ולשוחח.

במיוחד עכשיו, זה הזמן להעלות את הכל,
בכדי שלא להקרא ´ושאינו יודע לשאול´.

כל טוב,
ובהצלחה רבה!
אלעזר