אני רוצה להתקרב לקב"ה אבל אני פשוט לא מרגישה כלום…מה לעשות?

שלום לך…
לא לא, את יודעת שהוא קיים.
תאמיני לי.
אם לא היית יודעת שהוא קיים, זה לא היה כל כך מפריע לך.
החוסר שקט הזה,רוגע, נובע בגלל שמסתבר שאת שייכת לאותם אנשים שחושבים שלב זה לא רק מילה.
חשוב לך להרגיש אותו, אותה, את הדת שלך, לחיות אותה, לנשום אותה ובגלל שכנראה זה לא בדיוק הולך כמו שרצית,נולדה לה בקירבך תחשות התסכול הזו.
מאיפה להתחיל?
נדמה לי שכבר התחלת, השאלה הזו לא נכתבה מעצמה נכון?
תראי, אחת מהבעיות של כולנו,שלי,שלך, של כ ו ל ם, זה שמשום מה, תמיד בדברים שקשורים לעבודת ה', אנחנו אוהבים לשחק אותה טמבלים. אהבלים עם דיפלומה. (לא, אני לא אומר חס וחלילה שאת טמבלית…זה רק ביטוי…)
אנחנו יודעים ומבינים שבשביל לעבור את הבגרות במתמטיקה אנחנו צריכים להתחיל ולחרוש חודש מראש.
ללכת לישון אצל החברה וללמוד אל תוך הלילה בהתמדה עצומה, חוזרים פעם ועוד פעם.
אין, הפעם אנחנו מביאים אותה בציון!
פסיכומטרי הולך תמיד עם מרתונים, תרגולים ומה לא…
ורק כשזה מגיע להרגשים בעבודת ה', לרגשות, לתחושות, אז אנחנו מחפשים את הכפתור הצהוב.
בטוח יש כפתור כזה, עגול עגול, צהוב, אדום, מה שבא לך, שלוחצים עליו ואז…
פשש…פחד פחדים, כן בקודש חזיתיך…פתאום אנחנו מרגישים איך המילים קמות להם לתחייה וכל ברכה…סוכר.
איך שבתפילה בא לנו לבכות, והכול פשוט זורם,גן עדן, 5 כוכבים. למות מנחת.
תנו רבנן: "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת."
אל תגידי, הערסים שבשכונה שלי, היו שוהין שעה אחת וכו'…
כי מה, זה מובן לא?
יש להם הרבה שטויות בראש, סרטים, דיסקוטק עצבני במוח, הם צריכים לעשות שם קצת סדר…
לא.
חסידים הראשונים.
והם לא קיבלו את התואר הזה מהמדינה, או מבית המשפט העליון עם כל הכבוד שאין לנו כלפיו.
אם כתוב במשנה ככה, אד מסתבר שהם באמת היו בבחינת חסידים.
והם? גדולי העולם האלה…הם צריכים לשהות שעה אחת כדי להתחיל ולהרגיש.
הם, שהלב שלהם היה טהור, שכל החיים שלהם היו בבחינת 'שיויתי ה' לנגדי תמיד..' הם היו צריכים את הזמן הזה…
למה?
הרי הם כבר שם לא?
אז זהו.
שלא.
חשבת למה בכלל כל העניין של ההתקרבות לקב"ה, נקרא בשם עבודת ה'?
למה לא, 'פארק שעשועים וכיף, ה'…?' לא נשמע יותר ידידותי למשתמש?
כי אחרי הכול, שורה תחתונה, אנחנו מדברים כאן על עבודה.
נכון, העבודה הזו שונה, אחרת, ההפך לגמרי ממה שהורגלנו לחשוב על העבודה של ימינו, אפורה, משעממת, שוחקת…
העבודה הזו היא החיים שלנו. החמצן. איתה אנחנו נושמים, מרגישים, חיים אלוקות, אבל עדיין יש כאן עניין של 'אדם לעמל יולד'.
אין קיצורי דרך וכמו כל דבר בחיים,ששווה הרבה. שעולה הרבה. גם כאן, אנחנו צריכים לשלם ולשלם הרבה.
כמובן שהתמורה לכך היא אין סופית. לא מתחיל בכלל להתקרב ליחסים של ה'תן וקח' המוכרים לנו.
השקעת שעה של מחשבה לפני כן וקיבלת נצח.
אבל כן, זה גם לא הולך לרדת לנו מהשמיים.
אוקי, נו, אז עכשיו שורה תחתונה, מה את אמורה לעשות?
להתחיל ולדבר אל הלב שלך.
כנראה שאת מאותם אלו שבשמיים לא הולכים לוותר עליהן בקלות ולכן הביאו לך את האטימות הזו.
כדי לעורר אותך ולא רק זה, אלא מסתבר שיש שם בשמיים חופשי פרוטקציות ואת מקושרת טוב טוב, כי אחרת אין לי מושג למה עשו את זה ועוררו אותך לשאול דווקא עכשיו, כמה ימים לפני חודש אלול.
חודש שאפשר פשוט לטבוע בו מרוב הסייתא דשמייא שמורעפת בו.
דברים שלוקחים לנו שנה שלמה, באלול אנחנו יכולים להשיג אותם ביום.
ואם זה לא נקרא שחיתות, אז אין לי מושג מה כן נקרא שחיתות אבל, ידוע ומקובל כבר בידינו ש
'אם נותנים לך…תיקח', ואנחנו מתכוונים לקחת…לחטוף…כי אין לאף אחד ראש לחכות עוד שנה.
זה פשוט יעלה לנו יותר מידי יקר.
תפתחי מחדש הכול.
תחשבי כמה את באמת מאמינה, מתחברת למושגים כמו עולם הבא, נצח, אמונה, אלוקים,
כמה את באמת יודעת וחיה את הזכות בלהיות יהודי?
את יכולה להתחיל מהשאלה הפשוטה, מה יעשה לך הכי טוב בחיים?
איך היית רוצה לחיות?
נניח שעכשיו היו אומרים לך:
יש לך אפשרות לבחור בדבר אחד,משאלה אחת שתתגשם, מה היית בוחרת?
אולי אני אגזים אבל נדמה לי שהיית אומרת שהיית בוחרת באושר.
להיות מאושרת. כמה טבעי, מתקבל, לגיטימי.
כמו כולנו.
תחשבי על זה, מהו אושר, מה ההבדל בכלל בין אושר לכיף, הנאה, פאן..
למה באמת אושר אמיתי אמור להיות אין סופי להבדיל מהנאה גשמית שחולפת…
האם באמת ברור לך שאם תתקרבי לקב"ה, או אז תזכי באמת להיות מאושרת?
דבר נוסף:
מובא בשם ה'חובת הלבבות' הכלל של:
"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" – המעשים חיצוניים מעוררים את הפנימיות.
גם אם נדמה לך שאת לא מרגישה כלום.
תשברי את המעגל הסגור הזה!
תתחילי להתניע, לעשות.
תנסי ללכת פעם לכותל, (כמובן שלא לבד!! רק עם ליווי כי לבת זה קצת מסוכן ללכת בשעות שאני מדבר אליהן לבד) בשלוש או ארבע לפנות בוקר, בחודש אלול.
לראות איך כל עם ישראל מתעורר.
את לא תאמיני מה שזה יעשה לך.
הקולות של השופרות, החומות, האוויר…תדמייני איך זה היה באמת.
מתי שבית המקדש היה קיים, איזו קדושה אפפה אז את ירושלים…בית מקדש…
עוד מעט מגיע ראש השנה, דין, פחד, אימה.
עברת הרבה בשנה האחרונה?
כאב לך? כמה פעמים חשבת שאת לא יכולה יותר? באמת לא יכולה?
זה הפשט של 'ונתנה תוקף…' מי בחיים ומי במוות…
לצערינו זה לא כל כך קשה לדמיין את זה.
אנחנו לא חיים בשוויץ שהכותרת הראשית שם היא שכבשה המליטה גור עם קרניים. מאוד מרגש.
כל יום אנשים נהרגים כאן.
תאונות דרכים, רצח…עכשיו זה הזמן להמחיש את זה. להתחיל ולחיות את זה.
תבני לך את הכלים הללו…יש לך כוחות באמת גדולים אם עוררו אותך, דווקא אותך לזה.
התפקיד שלך הוא רק להוציא אותם לפועל.
לב נשבר כן, אימה כן,אבל עצבות, באסה…ממש אבל ממש לא!
תשאירי את הביאוס למקום אחר,עכשיו פשוט אין לך זמן לזה…
תזכרי שבכל השנה:
זמן שווה כסף…באלול הוא שווה זהב!!!

אם בא לך לשאול או לברר עוד משהו שקשור או לא…את יכולה לשלוח למייל מתי שבא לך.

שתהיה לך צמיחה אמיתית,
בשורות טובות, רק טוב
אבינועם
avinoam811@gmail.com