חברים מקשיבים שלום!
אני מרגישה שהרבה דברים בחיים שלי אני עושה בשביל למצוא חן- בשביל הדאווין. הבעיה היא שמי שמסתכל עלי מבחוץ לא מעלה על דעתו שאני ככה כי זה ממש לא הרושם שאני עושה ולכן אף אחד לא מסוגל לנחש שיש לי את זה ולעזור לי עם זה.
אני רוצה להתנער מזה- לחיות ע"פ עצמי ולהיות אני באמת- אבל הקטע הוא שאם הייתי יודעת מי אני באמת, כבר מזמן הייתי חיה לפי זה… (לא נראה לי שיש לי בעיה של ביטחון עצמי לעשות מה שבראש שלי אבל אולי אני טועה). מקווה שהבנתם בערך…
שלום וברכה!
אנחנו חיים עם עוד אנשים בעולם, וכך הקב"ה יצר אותנו.
הקב"ה גם יצר אותנו כאנשים שצריכים מילה טובה מאחרים, כדי להמשיך להתנהג טוב, וזה נורמלי וטוב.
אמנם, ישנם אנשים שמחפשים כל הזמן כבוד, מחפשים שמישהו יהפוך אותם לכבדים יותר, לבעלי משקל יותר (מכאן המילה כבוד), אנשים כאלו הם אנשים מסכנים, הרי בלעדי אנשים אחרים אין להם כלום.
ישנו מחקר מדעי, שהעמיד קבוצה של אנשים ואמר להם שיגידו שלמשולש יש יותר צלעות בריבוע, לאחר מכן הכניסו עוד אדם לחדר ושאלו אחד אחד, "למי יש יותר צלעות, למשולש או לריבוע?" , כולם ענו "למשולש", וכשהבוחנים הגיעו לאיש שלא ידע שמנסים לעבוד עליו, הוא אמר מה שכולם אמרו: "משולש", וכששאלו אותו למה הוא אמר משולש, הוא ענה: "באמת חשבתי ריבוע, אבל כשכולם אמרו משולש, פחדתי להגיד משהו אחר"…
השאלה היא כמה משמעות אנחנו נותנים למה שאחרים אומרים,
מה יקרה כשיבואו חברות וירצו שתעשי משהו נוראי, האם תגררי אחריהם, או תהי נחושה במה שאת מאמינה ואף רוח לא תזיז אותך ממקומך.
אם את מצליחה לעשות דברים שאת מאמינה בהם למרות שלא יסכימו איתך, זה אומר שאת לא עושה דברים בגלל אחרים, אלא שאת אוהבת שאומרים לך מילה טובה, וזה בסדר גמור.
אמנם תמיד צריך לשאוף לעשות דברים כמה שיותר "לשם שמיים", לתת צדקה לעני בלי שאף אחד יודע, לעזור לאדם בלי שאף אחד רואה, להתפלל בכוונה גדולה בלי שאף אחד שומע וכדומה, זה הופך אותנו לאנשים עם עוצמות נפשיות עצמיות, ללא מחויבות למה שאחרים אומרים.
כל טוב,
מתי, חברים מקשיבים
