אני מצטערת מראש על האורך,אנסה לקצר ככל שאוכל:אני ובעלי נשואים כחצי שנה ללא ילדים עדיין.לפני כשנה קרה מקרה מצער למשפחת בעלי:בזמן שהוריו שהו בחופשה בים המלח פרצו לביתם וגנבו כספת.בכספת היו עשרות אלפי דולרים.חלק גדול מהכסף היה שייך לבעלי-כסף שחסך במשך שנים מגיל מאוד צעיר והיה מיועד לקניית דירה בבוא הזמן.מה שהכי מתסכל בסיפור הזה הוא שזהות הגנב ידועה לנו-אחותו הגדולה של בעלי שהיתה כנראה בסכסוך עם ההורים.לצערינו הרב אין הוכחות חותכות שיעזרו לנו במשטרה.המשטרה אפילו לא מזמנת לחקירה.פשוט אין מה לעשות.בעלי לקח את הסיפור קשה ביותר.חיזקתי אותו,בדיוק היינו בתחילת ההכנות לחתונה(יום לפני הפריצה התחלנו לחפש אולם) אמרתי לו בזמנו שזה לא ישבור אותנו אנחנו נתארס ונתחתן ובעז"ה יהיה לנו טוב.בעלי לא אותו בנאדם מאז המקרה,הוא כל היום במחשבות,יש מתחים,התפרצויות כי הוא מתעצבן בקלות,ריבים עם ההורים וחלומות רעים,כמובן שאין שום קשר עם אותה אחות(למרות שהיא גרה מאוד קרוב להורים)בהתחלה היא היתה מקללת וצועקת כשרואה אחד מאיתנו אך כולנו התעלמנו ממנה וגם היום ממשיכים להתעלם-כי מה זה כבר יעזור.בשביל ההורים של בעלי היא כבר לא הבת שלהם.כמובן שחצי שנה לאחר המקרה התחתנו,היתה חתונה נהדרת והיינו מאושרים.לצערינו לא מצאנו דירהלהשכרה עד היום(!) המצב במרכז קשה,התקציב שלנו לא גבוה(שנינו עובדים אך במשכורות נמוכות)ואנו מתגוררים אצל הורי בעלי.אני בטוחה שמובן לך עד כמה זה קשה.לא כך תיכננתו לחיות בשנה הראשונה לנישואינו.חיפוש הדירה מייאש ביותר ומביא למתחים בין בעלי להוריו ויותר מכך בינו לביני.אני מוצאת את עצמי בוכה הרבה,עצובה ומבולבלת.אני באה מבית דתי(בעלי החל לחזור בתשובה לפני שנתיים בערך)ולראשונה בחיי אני מרגישה שהאמונה שלי לאט לאט נסדקת.פתאום אני מטיחה שאלות לקב"ה,כועסת עליו כאילו שהוא חייב לי משהו,אני עושה דברים כמו למשל נטילת ידיים או ברכת המזון ללא שום כוונה,אני עושה את זה ושואלת את עצמי מה הטעם בזה…קשה לי עם זה שאני ככה.אני שואלת את אלוקים למה הוא לא עושה צדק? חיי המשפחה של בעלי כבר לא כמו שהיו והנישואים הטריים שלי כאילו נסוגים לאחור ובאותה שעה אני רואה את אותה גנבת מהלכת ברחוב עם בגדים חדשים,עם חיוך,והכל ורוד אצלה-והרי כל מה שיש לה הוא גזל!עשתה חילול ה' גדול,הלבינה פנים ברבים,קיללה את הוריה ואחיה,גרמה לקרע במש
שלום לך.
מותר לך. את צודקת. ואני יותר ממבין אותך…
לא מכיר מישהו אחד שיקרא את המכתב שלך ויישאר אדיש.
יודעת מה, גם לא השארת לי כל כך מקום, איזה פתח שאני אוכל להגיד לך:
'נראה לי שבדבר הזה, את טועה', כי את לא!
השאלה שלך, הכל כך טעונה, צודקת הזו, איך שלא הופכים אותה היא ניראת אותו הדבר:
כאילו הקב"ה לקח שלט גדול, ותלה אותו מעלייך ומעל בעלך: 'תכף אשוב…'.
אז דבר ראשון ולפני הכול,כדאי לך קודם כל להיות מודעת לעצמך ולכוחות שלך.
אנחנו לא בפקולטה להנדסה ולכן אנחנו לא עוסקים כאן בלעגל דברים, הסיפור שלך בקריאה ראשונה נראה מאוד…מורכב בלשון עדינה.
הרבה בנות מבתים טובים שאני מכיר, הרבה בנים שכבר שכחו איך נראה העולם שם, מחוץ לישיבה, לא נראה לי שמישהו היה עומד במצב הזה כמוך, ולא רק זה אלא שפשוט באמת שאי אפשר שלא להעריץ את האצילות הזו, שלך, שנמצאת שם בין השורות.
על הרבה פחות מזה, אנשים מרדו בקב"ה ואת…עוד יש לך זמן לבוא בטענות לעצמך!
את יודעת שאת לא בסדר ובכלל, מה הקב"ה חייב לך?
האמת, לא חשבתי שאני אזכה בחיים שלי לראות שיעור אמונה בדורות האחרונים בצורה כל כך מוחשית וחיה.
אולי כתבת שהאמונה שלך נסדקה, אבל תני לי כמה פירורים מאותה אמונה סדוקה שלך, ואני מבטיח לך שאני עוד רבים וטובים נוכל להתכסות איתה למשך הרבה זמן.
אין לך מושג מה על מה אני מדבר נכון?
בכלל התכוונת לפרוק קצת, לשתף, לשאול ופתאום אני בא לך עם סיפורי אמונה וכמה שהשאלה שלך יכולה לחזק כל מי שרק יודע לקרוא בין השורות.
המקרה שלך, הסיפור שלך, הוא בעצם הבעיה של כולנו.
השכל שלך יודע הכול, מבין, לא שכח שיש כאן בעל הבית ומה שאומרת הגמרא בחולין, ז.ב:
אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה`.
זאת לא היא, האחות שגנבה לכם את הכסף.
זה נקבע כבר הרבה לפני כן.
בראש השנה, מתי שדנו על הפרנסה שלכם.
האחות? היא רק שליח, בורג קטן במערכת.
"לב מלכים ורוזנים ביד ה'". , אז עם כל הכבוד לאחותו ואני מבין שאין כל כך כבוד…לא היא זו שתבוא ותמציא לנו מחדש את הגלגל.
אבל הלב…כמו תמיד, כמו אצל כולנו, מדבר בשפה שלו.
שפה אחרת לגמרי, בקצב יותר איטי, אישי, אמיתי.
והלב שלך כמו שהבנתי מהמכתב הזה, על סף פיצוץ!
ואת צודקת!
נו מה, לקרוא את המכתב שלך, את כל הכאב הזה שקיפלת והכנסת לתוך כמה שורות ורק את יודעת כמה אומץ הדבר לקח לך בכלל, כמה כוחות נפש כדי שתוכלי להעלות את זה על הכתב, לקרוא את זה, לשבת רגל על רגל ולהתחיל לזרוק לך פסוקים…לא נראה לי שבשביל זה הנחת את הלב שלך על שולחן הניתוחים, בחרת לחשוף הכול.
יודעת מה, ואני באמת לא מדבר בשמו כי בקושי בגרות יש לי, אבל נדמה לי שאם המכתב שלך היה מגיע לקב"ה, גם הוא לא היה מתחיל להביא לך ציטוטים בשמו…
הוא היה פשוט מחבק את המכתב שלך ו…שותק. כואב איתך ביחד.
כי לראות דברים כאלה, לראות עוול כזה, זה כואב ומתסכל כל פעם מחדש.
אבל אני רוצה להחזיר אותך לרגע אחד, גבוה וקדוש כמעט כמו הרגע בו את ובעלך הטבעתם את אהבתם בקדושה אלוקית.
תפילת יו"כ, הזמן שבו כל הסבל הזה שאת עוברת, כל הכאב הזה נרשם ונקבע.
הזמן שבו זרעו לך את כל הזרעים האלה, שהתפתחו במשך כל השנה, אם לכאב ואם לאושר.
לא יודע אם הרגשת שזה מה שהולך לקרות, מובא בשם האר"י זצ"ל, שכשאדם ביום הקדוש הזה מרגיש שבא לו לבכות, שידע שאז דנים אותו בבית דין של מעלה. אין לאן לברוח והנשמה מרגישה את זה.
את כאן ובעלך חיים כאן, כמו כולנו, בעולם הזה, עולם מלשון העלם, הסתר, אין לנו מושג.
אבל את התחושה שלך, את החוסר אונים הזה, ביטאו כבר לפנייך.
ולא, לא אנשים פשוטים וכשרים כמו כולנו, קצת יותר גבוהים, גדולים.
שרפי מעלה. שרפים, חיות הקודש, הם לא נמצאים כאן, בהעלם שלנו, אלא שם, ליד הקב"ה, כיסא הכבוד
ולמרות זאת, הם לא יכלו יותר. לא היו מסוגלים. מפלי הכאב שטפו את ליבם, הטביעו אמונתם.
הקטע נקרא, 'אלה אזכרה' והוא מדבר אודות עשרת הרוגי מלכות.
עשרת הרוגי מלכות, לאו דווקא כביטוי המציין מספר של הרוגים, אלא כמהות, מצב, של חילול ה', הסתר פנים כל כך גדול…
הקינה הזו על רגל אחת מתוך ויקיפדיה הינה קינה שנכתבה על עשרת הרוגי מלכות, חכמים גדולי ישראל שעמדו בראש הנהגת האומה ונהרגו במסגרת גזירות שמד שונות בתקופת המרידות ברומאים. אולם כמו שכתבתי, יש כאן יותר. הרבה יותר.
שַׂרְפֵי מַעְלָה צָעֲקוּ בְמָרָה
זוּ תורָה וְזוּ שְׂכָרָהּ
נורא! כל פעם מחדש הביטוי הזה עושה צמרמורת.
אלו לא 'עמך', ר' ישראל, לא ולא..שרפי מעלה! הם נמצאים שם, לידו, ותראי מה כתוב אחר כך, בהמשך…
צעקו… לא דיברו, ביקשו, צעקו!
כמו שכותב דוד המלך בתהילים: 'תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו'.
אין עכשיו זמן לסדר את המילים, לברור אותם.
כמו מים שנשפכים, נהרות של כאב, זה פשוט יוצא.
הם לא יכלו יותר שם בשמיים. כמה כאב, כמה צער.
כמו אמא צעירה שלוקחת את הבן שלה לרופא כדי לקבל זריקה.
התינוק החמוד שלה, כל העולם שלה והיא רואה איך שהגוף שלו, הקטן, מתפתל…מתכווץ.
הוא לא יודע כלום, בקושי מדבר.
אבל לצעוק, לבכות א מ א, זה הוא כבר כן למד.
והרופא מוציא את המחט הגדולה ואמא שלו רואה איך שהתינוק החמוד שלה, נבעת, איך שהוא רועד מפחד…
א מ א!! הוא בוכה, תעזרי לי!
וכל האינסטינקטים שלה, של אמאל'ה צעירה, צועקים לה, תיקחי אותו מכאן!!
ואז הרופא מקרב את המחט…יותר קרוב, והתינוק שלה לא מבין מה הולך כאן.
אמא שלו…הדבר הכי קרוב לו בעולם, היידשאממא, לא עושה כלום.
והמבט בעיניים הקטנות שלו, נע בין אימה לאכזבה…'איך את מסוגלת…'
והרופא, למרות שבוודאי גם לא כל העניין לא כל כך נעים, מורגל כבר, אומר לה בטון קר:
'בבקשה אם את יכולה להחזיק אותו, כי הוא כל הזמן זז לי…' ועוד שנייה הוא הולך לדקור את הבן שלה, את כל העולם שלה.
להחזיק לך אותו? היא חושבת בלב,
לא רק שאני נמצאת פה וחווה את הכאב הזה איתו ביחד, אתה רוצה שאני גם אחזיק לך אותו?
והרופא מתחיל לדקור…והגוף של התינוק הקטן שלה…לפרכס, ולזוז, ולצעוק…
והאמא?
ממה ששמעתי והבנתי…היא לא מגלה הבנה לכאב…היא ברגעים האלה, היא ה כ א ב!
ואז…הרופא עוצר רגע, ואומר שהוא לא מצא את הווריד.
וצריך לעשות את זה שוב פעם.
ואז האמא קמה ואומרת לבעלה:
'זהו! אני לא יכולה! לא יכולה נו…בוא ותעשה את זה במקומי!.
"שַׂרְפֵי מַעְלָה צָעֲקוּ בְמָרָה" בוודאי שהם יודעים שהכול לטובה, אבל הם פשוט…לא יכלו יותר.
נכון, בשכל כולנו מבינים ש:"כי לא מחשבותיי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכיי–נאום, יהוה.
כי-גבהו שמיים, מארץ–כן גבהו דרכיי מדרכיכם, ומחשבותיי ממחשבותיכם."
יופי, אבל מה לעשות שהחיים זה לא חידון תנ"ך, וכמה שתגיד את הפסוק הזה שוב ושוב ושוב, הוא לא ממש עזר לי כשעמדתי מול החדר הסטרילי של התינוק ההוא, מהמחלקה האונקולוגית-ילדים בבית חולים רמב"ם וכשאמרו לי שהמלאך הזה הולך למות בעוד…כמה שבועות.
הלב שלנו? לא רוצה לשמוע בכלל. שם את הידיים על האוזניים שלו וממלמל עם השפתיים בשקט
'למה?' בשקט שאמר עליו ר' מנחם מנדל: 'לפעמים הזעקה הגדולה ביותר היא השתיקה'.
בכמה לוויות היינו כבר, של נערים ונערות שבאמת לא עשו כלום, לא חטאו וכבר צריכים לכסות את העתיד שלהם בטלית בצבע שחור…ושחור?
זה לא קשור לצידוק הדין,נכון הקב"ה ברוך מפני שהוא דיין, ואל אמונה ואין עוול. אבל זה כל כך קשה…
ואם לשרפי מעלה מותר לצעוק, אז גם לך מותר.
ואז, הקב"ה, שהוא ווכל מאמינים שהוא אל אמונה. אמת. לא ענה להם, התחיל לתרץ עצמו. תראי מה כתוב בהמשך:
עָנְתָה בַּת קול מִשָּׁמַיִם
אִם אֶשְׁמַע קול אַחֵר אֶהֱפךְ אֶת הָעולָם לְמַיִם
לְתהוּ וָבהוּ אָשִׁית הֲדומַיִם
גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי קַבְּלוּהָ מְשַׁעְשְׁעֵי דַת יומָיִם
די, נמאס לו כבר! כמה הוא יכול לשבת שם ולראות איך הילדים הקטנים שלו, איך את, שהוא כל כך אוהב אותך, איך את סובלת.
כי הוא יודע שאת מאמינה בו, אבל הוא גם יודע כמה שזה קשה.
אהפך את העולם למים! שוברים את הכלים.
הוא אוהב אותנו וממש כמו אותה אמא, שאמרה לבעלה, 'די כבר, אני לא יכולה…' ככה גם הוא אמר שהוא לא יכול כבר.
מה אתם רוצים שאני אעשה בשביל שלא יכאב לכם? אהפוך את העולם?
אראה לכם איך הכול לטובתכם ואז תאמינו לי? זה מה שאתם רוצים?
אם אני אשאל אותך, מה את באמת מרגישה אחרי כל הסיפור הזה שעברת?
אבל באמת, מה נראה לך היית עונה לי?
חס וחלילה, ברור שיש ריבונו של עולם, אבל לא יודעת…אולי הוא קצת, היה עסוק במשהו אחר.
כי אני באמת כל כך משתדלת, ובעלי, באמת נתן מעשר והוא הרי הבטיח…
אבל באמת ניסית להחיות לך את הדברים, להמחיש לך אותם:
"אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל-הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל-המעשים".
אין אחות, אין סיבות, אין כלום! יש רק ריבונו של עולם!
ולפני שירדת לעולם, ישבו כל הפמליה של מעלה, הבית דין, הקב"ה, כל האבות והאמהות שלך, ודנו ביניהם בשמיים באיזו דרך תוכל הבת הכל כך אהובה הזו, (את..) להגיע הכי מהר לאושר שלה.
סבתא שלך אמרה ככה, ומישהו אחר, הציע בצורה אחרת, כולם אוהבים אותך, כולם רוצים בטובתך…בסוף את יודעת, אחרי שהוא הקשיב בשתיקה לכולם, קם הקב"ה ואמר שנראה לו…שהוא מכיר אותך מספיק טוב כדי לדעת שרק בדרך הזו, את באמת תוכלי להגיע לאושר שלך.
מבינה?
אם האחות לא הייתה עושה את מה שהיא עשתה…אז כנראה שהיה חסר לך משהו בשביל להגיע באמת לתכלית שלך.
לא, הוא לא הלך לישון והוא גם לא צריך לשחק אותה כאילו שהוא באמת מבין אותך.
הוא גם לא לצידך…הוא פשוט איתך! בתוכך! הוא עשה את זה…
ר' דון סגל, המשגיח, סיפר באחת מהשיחות שלו, אל האדמו"ר מצאנז, שאיבד את הבן שלו הקטן, בבוקר.
ואז אחרי ההלוויה שהתקיימה עוד לפני תפילת שחרית, הוא נשא את הנאום הבא לחסידים שלו:
'כשאני הולך בבוקר לתפילה, ופתאום אני מרגיש שמישהו הביא לי סטירה, אני מסתכל אחורה ואז יש שתי אפשרויות:
אם אני רואה שזה אדם זר, אני יכול לכעוס: 'למה אתה מכה אותי…מי מכיר אותך?'.
אבל אם אני רואה שזה ידיד שלי, מישהו שאני מכיר, אני מבין שהסתירה הזו, היא בעצם ביטוי של חיבה.
הקב"ה הביא לי היום סטירה! אבל אחרי שהסתובבתי, ראיתי שהיד שהביאה אותה הייתה יד של ידיד.
ידיד נפש אן הרחמן…ואם זה ככה, בואו נתפלל והתחילו כולם לומר בהתלהבות:
'הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו'.
ה'חופץ חיים' כתב מה הפשט שאמר דוד המלך, 'כגמול עלי אמו?'
אני מניח שיצא לך לקרוא את ספר תהילים של דוד המלך, איזה ייסורים, מה לא עבר עליו, על דוד.
הבן שלו רצה להרוג אותו, זה נראה לנו רק שורה אחת, אבל תנסי לתאר קצת את הדברים בצורה יותר מוחשית ותביני לאיזה תהומות הוא יכל להגיע.
נרדף בכל מקום, אבל בסוף, הוא עוד כתב: 'כגמול עלי אמו' , אני מרגיש אצל הקב"ה, עם הקב"ה כמו ילד קטן שישן אצל אמא שלו! איזה אמונה!
ואז המשיך ר' ישראל מאיר הכהן ואמר: 'להתפלל לקב"ה, זה בוודאי אפשר! לתת לקב"ה עצות, זה לא צריך…
הקב"ה אמר לאיוב: (ובאמת ברוך ה', נראה לי שגם את תסכימי איתי שהמקרה שלך קצת יותר קל..)
הרבה נימין בראתי באדם, וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה, שלא יהו שתים יונקות מגומא אחת, שאלמלי שתים יונקות מגומא אחת – מחשיכות מאור עיניו של אדם, בין גומא לגומא לא נתחלף לי, בין איוב לאויב נתחלף לי?
הקב"ה איתך עד הסוף, והוא זה שקובע כאן מה, מי, איך, כמה ולמה…
האחות? היא רק שליח, לא נראה לי שאת כל כך צריכה לכעוס עליה.
נכון, לכולנו יש בחירה חופשית אבל אם תחשבי על זה קצת יותר, נדמה לי שתגלי שהיא עושה את כל מה שהיא עושה מתוך מצוקה, קריאה לעזרה, את צריכה לחוש רחמים כלפיה, לא כעס.
שמעתי סיפור מדהים מבת מדהימה, על זוג שממש אהבו אחד את השנייה.
רק מה, לא היה להם כל כך הרבה כסף.
התקרב יום הנישואין הראשון שלהם וכל אחד רצה להפתיע את השני, אבל מה לעשות…אין כסף.
החליט הבעל לקנות לאשתו סיכה זהב והחליטה האישה לקנות לבעלה סוף סוף שרשרתן שהיה לו, הדבר היקר היחיד ששמר לו מעט על כבודו.
הגיע יום השנה לנישואיהן, הבעל הגיע עם הסיכה…האישה עם השרשרת לשעון ו…חשכו עיניהן.
ראתה האישה את הסיכה…הורידה את המטפחת מעל לראשה והראתה לבעלה שאין לה בכלל שיער..
'מכרתי אותו, בשבילך…' את השיער שהיא כל כך אהבה.
הוציאה האישה את השרשרת…ונדהמה…
'מכרתי את השעון בשביל הסיכה'..אמר לה הבעל….
אני בטוח שהרבה זוגות היו מוכנים למכור אלף ואחד פעמים את הדירה שלהם, בשביל האהבה שיש בניך לבין בעלך.
אהבה שאינה תלויה בדבר ואני בטוח שאי"ה גם זה יסתדר.
לגבי ההבטחה של הקב"ה לעניין המעשר…אין לך מה לדאוג. אם הקב"ה הבטיח..אז הוא מקיים.
בחנוני נא בזאת…עניין של זמן.
תתעודדי, תמשיך להיות חזקה ולחזק את בעלך ותזכרי שישועת ה' כהרף עין.
כסף בא כסף הולך, אמונה כמו שיש לך שווה זהב…
רק טוב, שבת שלום ובשורות טובות.
אבינועם.
Avinoam811@gmail.com
