שלום לכבוד הרב!
בהקשר למידת הגאווה. אני אומנם מבינה למה אי אפשר להתגאות בדברים כמו חוכמה, עושר וכו',אבל קשה לי להבין למה לא להתגאות במעשים טובים ובמידות. קראתי שאדם שעושה מעשים טובים, זה רק טיפה מהים נגד מה שצריך לעשות, אבל עדיין זה לא מספק אותי. הרי יש אנשים שהם באמת טובים, אנשים שבאמת ראויים לשבח, שהם עוזרים המון ויש להם מידות נעלות רבות, איך ולמה הם צריכים להיות בענווה? הרי משה רבנו לדוגמא היה עניו מאוד, אבל מצד שני הוא היה כל כך צדיק, הוא הגיע למדרגה ענקית. אפשר להגיד שבסופו של דבר יוצא ששום אדם כמעט לא ממלא את תפקידו בעולם במלואו, אבל הרי יש אנשים שביחס לאחרים הם באמת טובים יותר. וגם- אם אדם צריך לחשוב שכולם יותר חשובים ממנו, הרי באותה מידה גם אותם כולם צריכים לחשוב ככה, אז ככה יוצא שכל בני האדם הם אפס ואז כבר אי אפשר לחשוב שאותו אדם יותר גדול ממני. אז איך זה יכול להיות?
הרבה פעמים אני רוצה שאנשים יחשבו שיש לי מידות טובות מסוימות וזה לפעמים גורם לי אפילו לצביעות. מאוד חשוב לי השם הטוב שלי מבחינת המידות והמעשים בחברה. לדוגמא- כששואלים אותי כמה קיבלתי במבחן מסוים, אני משתדלת לא לחייך כדי שלא יחשבו שאני מתגאה. מה אני יכולה לחשוב כדי שזה לא יהיה?
תודה רבה.
שלום רב לך.
צר לי אך כנראה מרוב השאלות העדיפו להעביר לי את השאלה למרות שאינני רב, אלא חבר מקשיב המנסה לעזור לאנשים בעבודת ה´, ולכן למרות שאולי השאלה איננה מיועדת לי, אנסה לכתוב כמה דברים בתקוה שהם יעזרו לך, ואם לא את יכולה הן לחזור ולשאול שוב והן לפנות ולבקש שרב יענה על השאלה.
חשוב לדעת שאחד מהדברים המרכזיים שיש לאדם לעסוק בהם במיוחד היום היא מידת הענוה. חשוב מאד לדעת שהענוה היא לא דבר מרכזי מאד בעבודת ה´ של האדם. המהר"ל מאריך להסביר את מידת הענוה בספרו נתיבות עולם ח"ב נתיב הענוה, לפי דרכו מלמד הוא דברים חשובים ביותר על בסיס של דברי חז"ל בביאור מאמריהם. אחד מהדברים החשובים שעוסק המהר"ל בנושא הענוה והגאוה הוא שכתוב שמי שמתגאה אין אני והוא יכולים לשכון במקום אחד, שבמקום שיש גאוה אין הקב"ה מתגלה.
הקב"ה ברא את האדם עם קשר אליו, והדבר תלוי גם כן באדם האם הוא יתן לעצמו להתקשר אל ה´ או שמא הוא יחיה חיים מנותקים מה´. היסוד הוא האם האדם יחשוב ויחיה את המציאות שלו, וממילא אין לו צורך בה´ אין לו כל קשר אל ה´, או שמא האדם ידע את מקומו וידע שכל הגדולה וכל המשמעות שלו היא מתוך הקשר שלו אל ה´. כאשר האדם בוחר בעצמו, בוחר באני ואפסי עוד ממילא אין לו שוב מקום אל ה´ בחיים שלו. ואילו אדם שהוא עם ענוה והוא יודע שכל הגדולה שיש לו הכל בזכות ה´ ממילא הוא מכיר את מקורו הוא מכיר שה´ הוא הנותן לו כח לעשות חייל וממילא הוא קשור בכל עת עם ה´.
בין גדולי ישראל מצינו שתי דרכים של ענוה, היו מגדולי ישראל אשר ראו את עצמם כקטנים, ואף התפלאו מדוע שואלים אותם שאלות, הרי בודאי שיש גדולים בתורה ומדוע לשאול אותם, ואף לא ראו בעצמם גדולה. הם לא הרגישו רע עם עצמם, שכן הם לא חיפשו להרגיש שהם טובים אלא שהם כל הזמן חשבו על רבש"ע, חשבו על עבודת ה´ ועל גילוי שמו בעולם, וממילא לא הרגישו רע עם זה.
לעומת זאת היו מגדולי ישראל שדרך הענוה שלהם היתה שונה, שהם הכירו את הגדלות שלהם אך הם גם ידעו שכל הגדולה שלהם היא מה´, שה´ נותן להם את הכח לעשות חייל, ה´ הוא זה שנותן להם את הכוחות לפעול, את הדחיפה לעשות, ובכך כל מעשה שלהם הם שותפים עם ה´. בלא עזרת ה´ לא היו מסוגלים לעשות דבר.
ושמעשיהם הם גילוי ה' בעולם וקידוש שמו.
בדרך כלל בדור שלנו עוסקים בדרך השניה של הענוה, שהאדם לא יחשוב שהוא לא שוה כלום, שכולם יותר טובים ממנו אלא לחשוב שכל מה שהוא פועל זה בזכות שה´ עוזר לו, והוא זוכה להיות קשור אל רבש"ע שה´ מתגלה דרכו. וזו זכות גדולה מאד לאדם שהקב"ה מתגלה דרכו ועוזר לו לפעול.
לכן אדם שיעשה את הדברים הטובים ביותר אין לו כל סיבה לגאוה, ואף אסור לו להתגאות שבכך שהוא יתגאה הוא יתרחק מה´, ושוב ה´ לא ישכון בו. האדם צריך להכיר את המעלה שלו, את המעשים הטובים שהוא עושה, ויחד עם זאת לא לתלות את הגדולה בו. בכך הוא גם לא יעסוק בהשואה שלו עם אחרים, שכן לא תמיד מה שה´ עוזר לו הוא גם יעזור לאחרים, אלא הוא צריך לשמוח במה שהוא עושה שדבר זה קשור אליו שעל ידו הוא התקשר אל ה´. ושיש לו הזכות להפיץ אץ דבר ה' בעולם ולקדש את שמו ע"י עשיית מעשים טובים- כמו שתיארת.
דבר זה עשוי למלא את האדם בשמחה שכל דבר טוב שהוא עושה הוא מקדם אותו כל כך, הוא מופלא כל כך, מעבר לכל מחשבה שאפשר לחשוב בגאוה הנוראה ביותר. שכן מה יכול להיות יותר לאדם מאשר להתקשר אל ה´?!
בזכות הענוה האדם נהיה גדול יותר, שכך אנו מוצאים בחז"ל שה´ חושק באדם שכאשר הוא נותן בו גדולה הוא רק מתמלא מכך ענוה, ואם כן ככל שהאדם יעבוד יותר על הענוה והוא יהיה יותר צנוע ממילא ה´ ישכון בו יותר. פעולה זו צריכה להבנות במשך השנים, עבודה ארוכה היא לבנות את הענוה באופן יסודי. כיום לצערנו הנושא של ענוה יצא מהמחשבות של כל מיני אנשים, בתרבות הדרך של הענוה היא הפך המקובל, שהאדם כל הזמן מחפש שיחשיבו אותו, שהוא הכי טוב. אך באמת השקר הזה ילך ויעלם, שכן האדם אין לו כלום בלעדי ה´ שיעזור לו. חשוב שאנו נלמד להפסיק לחפש את הכבוד וההערכה מאחרים אלא לחפש את החן בעיני ה´.
יודע אני שהדבר לא קל, יודע אני שדברים אלו לא כל כך נשמעים בדור שלנו, ולכן חשוב לאנשים שישמעו אותם, שיעריכו אותם, אך באמת אין זה האמת, אלא חשוב לשנות את התפיסה מתוך עבודה ארוכה.
אני מאמין בך שאת באמת רוצה את הטוב, ורצון זה הוא יסוד נפלא להמשך התיקון והבנין, ודעי שאינני כותב את הדברים כמישהו שגמר את העבודה על הענין אלא שאני מתוך ההרגשה של החסרון בנושא משתדל לעבוד על כך, ואני שמח שעוד ועוד חושבים על כך ומשקיעים כל כך להתקדם.
לכן היי ברוכה וזכרי את ה´ כל הזמן, השתדלי להתקדם מתוך ענוה ואמונה ושה´ יהיה בעזרך.
וזכרי שמעשיך הטובים, שהם ברדכי תורה ומצוות נראים מעצמם לעולם, את עוזרת להפיץ את האור והטוב שהשפיע הקב"ה על עולמינו, ועל כן תחושתך הטובה איתם מובנת ויפה. וכשאת שומרת על שמך כעושה מעשי טוב וחסד- את מקרבת את הבריות לתורה ומקדשת שם שמים. יישר כוחך!
בברכת הצלחה רבה
יצחק.
