אפשר לדבר עם ה' בחופשיות?

שלום דוד (וסליחה על ההתעכבות בתשובה).
ריבונו של עולם נמצא איתנו, עם כל אחד ואחד, כל רגע ממש. שומר עלינו, אוהב אותנו, שמח במעשינו הטובים, מתגאה ומתפאר שאנו הבנים שלו, העם שלו, "עבדי אתה! ישראל אשר בך אתפאר", ומצטער כשאנו מצטערים וכשכואב לנו, לא רק לעם ישראל כולו, "עימו אנכי בצרה", אלא, מתוך כך, גם בצערו של כל יחיד מהאומה "כשאדם מישראל מצטער שכינה אומרת קלני מראשי (=כבד עלי ראשי) קלני מזרועי". "אל תירא כי עמך אני … אמצתיך אף עזרתיך אף תמכתיך בימין צדקי". וכמו אבא אוהב, ריבונו של עולם שמח שאנו פונים אליו, מספרים לו מה כואב לנו, מה מצער אותנו ומבקשים ממנו עזרה וסיוע בהתמודדיות. ריבונו של עולם משתוקק לזה!

אכן , אנו מדברים עם אבינו שבשמים הרבה מאוד פעמים במשך היום, אלא שאין אנו מתייחסים לזה בצורה הראויה. חכמינו ז"ל תיקנו לנו ברכות. הם הדיבור עם ריבונו של עולם, הם אמירת תודה שהיא צריכה להיות כ"כ טבעית ופשוטה, לא פחות מכאשר אמא מגישה אוכל לשולחן ופשוט אומרים תודה, על אף שהיא רק בישלה אותו, וכמו שבסוף האוכל מודים על האוכל הכ"כ טעים. הלא ריבונו של עולם הוא נותן לנו את עצם האוכל. ולא רק באוכל. הברכות מקיפות את הקורה עם האדם מעת קומו בבוקר עד הליכתו לישון בכל הפעולות הקבועות – הם הדיבור שלנו עם ריבונו של עולם. ולא רק הברכות, אלא גם התפילות. תפילת שמונה עשרה, שהיא המרכז של כל התפילה, מקיפה את כל תחומי החיים, ומאחר ואנו זוכים לבקש ממי שיש לו היכולת לשנות היינו צריכים להתחנן ממש. בחופשיות גמורה יכול וצריך, אדם החש חסרון בתחום כל שהוא, לבקש ולהתחנן מאביו שבשמים על כך בבקשה העוסקת בתחום זה. למשל: אדם שפרנסתו בדוחק, שחסר לו כסף, שאין לו עבודה, בטבעיות ובחופשיות הכי פשוטה, יבקש במפורש על עצמו (כן, יוסיף מילים משלו), בתוך הברכה על כל האומה. "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים …כל שתפילתו דומה עליו כמשאוי … כל שאין יכול לחדש בה דבר (רש"י: לכוין ליבו לשאול צרכיו)" (ברכות כט' ע"ב). התפילה היא מעמד של קירבה לרבש"ע יותר מכל זמן אחר של דיבור "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק".
אמנם, כתוצאה מכך שהברכות והתפילות הם חובה עלינו מצד תקנת חז"ל אנו חשים שאין אנו באים בהם לידי ביטוי. אך כוונת חז"ל הייתה שלא יעבור יום על יהודי ללא תפילה אל רבש"ע, אך וודאי שהדבר טבעי לנו בהחלט "התפילה היא לנו, ולעולם כולו, הכרח גמור, וגם התענוג היותר כשר שבתענוגים" (עולת ראיה, עמ' יג'). על כן ראוי שנשתדל ראשית כל באלו, נכווין מחשבתנו, נלמד את תוכן הברכות והתפילות ונדע לפני מי אנו עומדים.
על גבי זה, יש מקום להרחבת הדיבור. תקנת חז"ל עוסקת במעשים הקבועים, אך לכל אדם יש עוד מצבים, הלכי רוח המיוחדים לו ומחשבות משלו. נראה שאפשר לחלק לשלושה חלקים את סוגי הדיבור:
א. בקשות, הודאות ותשבחות. ב. סיפור על דברים הכואבים לי. ג. סתם מחשבות.

[ואפרט:]

[א. בקשות, הודאות ותשבחות] – לכל אורך היום אנו עומדים בפני מצבים שאין אנו בטוחים שאכן נצליח במעשינו. תלמיד הנכנס למבחן וודאי שבטבעיות יבקש מרבש"ע שיסייע לו להצליח בו. אדם הרוצה להספיק לאוטובוס יבקש זאת מאביו שבשמים. וכן הלאה, אין ספור דוגמאות. כ"כ פשוט וטבעי. וודאי שכאשר האדם מצליח במשהו יודה לרבש"ע, הוא העוזר הגדול, הוא נותן לנו כוח לעשות חיל. נפתח לאדם הספר במקום, מיד יודה לרבש"ע על כך. בפשיטות וחופשיות גמורה. וישנם זמנים שבהם האדם מרגיש צורך לשבח את רבש"ע, אדם המטפס על ההר ולפתע נפרס לנגד עיניו נוף מהמם – וודאי תצא מפיו הקריאה "מה רבו מעשיך ד'" "ועל נסיך שבכל יום עימנו".

[ב. דברים הכואבים לי] – גם לאלה יש מקום. כבן לפני אביו. כמובן שאם כואב לי משהו גם אבקש מרבש"ע עליו, כמו שכתבנו בסעיף א'.

[ג. סתם מחשבות] – הקב"ה הוא "אבינו מלכנו" גם אבא וגם מלך, והיחס צריך להיות בהתאם. כמו שאדם צריך לדבר אל אביו ביראת כבוד, עם כל מה שהוא מדבר עימו בחופשיות, קל וחומר כלפי רבש"ע. זו חייבת להיות תחושה שמלווה את האדם. מתוך כך לא רק ישתנה סגנון הדיבור, אלא דברים שלא ראויים לא יאמרו (למשל דברים שאנחנו בפנימיותנו יודעים שהם שטויות והבלים. מצד שני גם דבר קטן – חשוב). כלול בזה גם שרבש"ע הוא לא במקום יומן, שבמקום לכתוב "שלום ליומני" אני פשוט מדבר. אם אדם אומר בקול כל מחשבה החולפת לו בראש – זה באמת זול. כל מה שאנו רוצים לדבר, להתפלל, הוא מתוך הרצון להיות קשורים ושייכים במשהו אל הגודל הזה, אל הנשגבות הזו, אל הרוממות הזו, ואין לנו לפגום בתחושה זו.
-יכול אדם לחשוב שאם הוא פונה אל רבש"ע הוא הכי קרוב אליו שאפשר ואין לו עוד מה להתקדם. וזה נכון מאוד וטעות גדולה. אדם מישראל שייך לרבש"ע בצורה הכי חזקה שיכולה להיות בהויה, אך יש לו המון (בלשון המעטה) להתקדם. דומה הדבר לנורה דולקת שאפשר להגביר את עוצמת האור שלה. כך למרות שכבר כרגע יש שייכות ורבש"ע נמצא עימנו, אך בכוח, בנשמה, יש עוד כ"כ הרבה להתקדם, וח"ו מלדרוך במקום.
-עם ישראל מכיר שרבש"ע "אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל". ח"ו להגשים את רבש"ע. הגשמה היא עבודה זרה. ואם כתוצאה מהדיבור האדם מגשים – מוטב שישתוק. כל עבודתנו מכוונת להסרת ההגשמה שיש במחשבותינו, ועל כן לא נגשים את הבלתי מושג.

מה שכתבתי הוא על פי דעתי הענייה בלבד, וכחבר אל חבר.
-צריך להיות נורמלי. יש לדאוג שאכן זה נשמר. הנורמליות היא בריאות נפשית שרק עליה אפשר לבנות בנינים רוחניים.
דוד, ככלל, כל אדם הוא שונה וזקוק לדבר אחר, ועל כן כדאי שתפנה אל רב או אישיות אחרת המכירה אותך, כך שתוכל למצוא את הנכון והמתאים לנפשך.
תודה, דוד, על התודה המלבבת. זה בטח נותן עוד כוח להמשיך עוד ויותר (אגב, התודה הגדולה והישר כוח העצום מגיע אל… התורה. כל ה"חברים" הם "סה"כ" לומדים אותה, מעמיקים בה ומתוך כך מוצאים בהעצמה את ההבנות "שמעלימות" את השאלות. ברוך…נותן התורה).

כל טוב ובהצלחה,
ש"י.