ארץ או עם? – אשמח לתגובות!

שלום וברכה!
אני לא בטוח שאני מבין את השאלה נכון – כלפי מי את מפנה אותה? עולות בדעתי שתי אפשרויות, ולכל אפשרות צריך להתייחס בצורה נפרדת.
אפשרות אחת היא שאת מפנה את השאלה לקב"ה – איך הוא גלגל את מהלך העניינים כך שנפרד בגלל חבל ארץ. אם זו כוונת שאלתך, אז ודאי שאני לא דובר של הקב"ה, אבל אנחנו כן יכולים לנסות להבין מה שאפשר. אפשרות שניה היא שאת מפנה את השאלה לציבור שאוהב את ארץ ישראל – למה הוא לא מוותר על התנגדותו לתוכניתו של שרון, הרי ההתנגדות הזו מביאה לקרע בעם.
אני אתחיל מהשאלה השניה, כי עליה קל לי יותר לענות.
[למה אנחנו לא מוותרים למען אחדות העם?] לדעתי יש כמה תשובות בדבר שכל אחת מהן מספיקה, וכל זאת בלי להיכנס לדיון ההלכתי. אני רוצה להקדים שחלק גדול מהדברים שאכתוב הם ציטוטים ממאמרים של אחרים, שאני מאוד מזדהה עם תוכנם.
יש תובנה מאוד בסיסית בניהול כל מערכת יחסים משותפת, כגון במשפחה, בכיתה, בין החברים וכו´. [חילוקי דעות אי אפשר לפתור בטשטוש עמדות]. ההיפך הוא הנכון, הדגשת חילוקי הדעות תגלה את עומק הפער בין חלקי הציבור, וטוב שהדבר יתגלה ולא יטושטש, כי רק בהכרה של הבעיה אפשר להגיע לפתרונה. הניסיון לעקור ישובים יהודיים הוא שעושה את הקרע, והפתרון אינו בזה שאנו נשמור את הכאב בתוכנו ונסתיר את דעתנו, אלא בכך שנבהיר בקול רם את דעתנו בטבעיות ובחופשיות וכך נשב לברר בין חלקי הציבור את הדרך איך להתמודד עם הפער הגדול הקיים בינינו.
אם המוכנות לשמוע אותנו ולחוש סימפטיה כלפינו מותנית בכך שלא נוכל לעמוד על זכויותינו הבסיסיות ועל הערכים שלנו, אם המעמד שלנו בציבוריות הישראלית הוא כזה שאנשים לא מבינים שיש לנו הזכות והחובה להיאבק בחריפות כנגד מהלך נורא שכזה, אזי האהבה הזו היא מוגבלת, אהבה המותנית בכך שנישחק על פי כללים שהשולטים בכל מיני מוקדי כח מיטיבים להכתיב לנו. תדמייני לעצמך בעל המכה את אשתו עם חגורה, והיא פוחדת להחביא לו אותה מחשש לפירוק המשפחה… זה לא הולך ככה.
צריך לזכור שלא מדובר כאן על ´סתם´ חילוקי דעות, אלא על חילוקי דעות מאוד מהותיים הנוגעים לבסיס קיומה של מדינת ישראל. חילוקי דעות כאלה אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח, בטח לא להתקפל, כי אז נהפוך פשוט לציבור בלתי רלוונטי שמפחד מהדעות של עצמו. לא מדובר במשחקי כבוד אלא על שמירה על זהות ומעמד בסיסיים כחלק מהשותפות במדינה.

[אמנם, בדרך כלל קיימת מסגרת של החלטות הרוב שכולם מחוייבים אליה כדי ליצור חיים תקינים. במקרה הזה אני חושב שהמסגרת הזו אינה רלוונטית, משתי סיבות עיקריות]: א) כל אחד מבין שמעשה כל כך דראסטי של עקירת ישובים ואנשים, מעשה שלא היה כדוגמתו בתולדות העמים, מצריך גם לשיטתם של התומכים בו סיבה מאוד חזקה. אולם, שרון עצמו לא הסביר מעולם את ההיגיון שבתוכניתו. גם לשיטתו, כל מה שהתוכנית באה ליצור זה "שיפור מסויים במעמד המדיני והבטחוני של ישראל בטווח הארוך". הערכה כל כך מעומעמת, בפרט שהיא עצמה מנוגדת לדעת רובם של בכירי אנשי הבטחון, אינה מהווה הצדקה מוסרית לצעד כל כך דראסטי שאין לו אח ורע בתולדות העמים. [היא מעידה על זלזול מוחלט בציבור הנאמן לעמו, לארצו ומדינתו]. מדינה שמענישה את אזרחיה המסורים ביותר ומתגמלת את רוצחיהם איבדה את הכיוון, ההגיון, המצפון והצדק. מה עוד שלדעת רוב בכירי הביטחון התוכנית הזו תביא רק נזק בטחוני אדיר, ולא יתכן לעשות צעד כזה גורלי על סמך ספק. ב) [כל תהליך קבלת ההחלטות של "ההתנתקות" מנוגד לליבה של הדמוקרטיה]. שרון נהג בניגוד גמור להבטחותיו בבחירות, התכחש למילתו לקבל את תוצאות משאל הליכוד, פיטר שרים כדי ליצור בממשלתו רוב מלאכותי, יצר משטר אימים שבו אנשים פשוט מפחדים מלפעול בדרכים דמוקרטיות. תהליך זה מלווה גם בהפצת סדרת שקרים, שמתחילים כבר בשמה השיווקי של התוכנית "התנתקות" (לפי הצהרות גלויות של מובילי התכנית, ימשכו מעבר פועלים מעזה למדינת ישראל, אספקת חשמל, מים ושרותי טלפון לערביי עזה, יצוא וייבוא של מזון וסחורות ללא כל שינוי. צה"ל ימשיך לחדור ולצאת כדי לרסן את הטרור. השינוי היחידי יהיה עקירתם של היהודים). לסיכום, החלטה כזו אינה עומדת ב"חוקי המשחק" של הכללים הדמוקרטיים, גם מצד מהותה וגם מצד האופן שבו היא התקבלה.

[סיבה נוספת] לכך שאחדות בעם אינה סיבה לטשטש את התנגדותינו לתוכנית היא, ש[התוכנית הזו פוגעת בעם עצמו]. קודם כל באלפי התושבים של גוש קטיף וצפון השומרון, תושבים מסורים למדינתם ועמם, שהפריחו את השממה בשליחות ממשלות ישראל, ובשנים האחרונות עומדים בגבורה תחת מתקפת טרור חסרת תקדים. עקירת קברי יקריהם, הריסת בתי כנסת ומסירת בתיהם לרוצחים שפגעו בהם תוך החרבת עולמם של אלמנות ויתומים, היא עוול מוסרי מאין כמוהו.
פגיעה קשה נוספת בעם ישראל היא ההשלכות הבטחוניות, הכלכליות והלאומיות שהתכנית הזו אמורה להוביל אליהם. כל הדברים החמורים שמניתי קודם, אם חלילה יתבצעו, עלולים להטביע את היחד של כולנו כולו בבוץ שאין מוצא ממנו. "הצלחתו" של צה"ל לבצע את החורבן של חבל קטיף עתידה להותיר הלם חסר תקדים. התמונות המחרידות של העקירה, גרירת המשפחות מבתיהן, ומעל הכל – הרגשת ההשפלה והבגידה בקרב הציבור הנאמן והחזק שכל עם היה משתוקק לשכמותו, יוביל בהכרח לשבר אדיר. צה"ל שביצע את הגרוש לא יספק עוד סיבה לוותר על חיי משפחה, לימודים, קריירה, ולפעמים אף על החיים עצמם לאחר שהפך לחברת כח אדם במדים המשמשת ככלי פוליטי לפירוקו של המגזר שעליו הם נמנים.
כתבתי את הסיבות האנושיות הפשוטות, ולא נכנסתי לדיון ההלכתי, כי "דרך ארץ קדמה לתורה".

[ומכאן לשאלה השניה – למה הקב"ה הביא אותנו למצב שבו העם בקרע כל כך גדול?] שוב אחזור על מה שכתבתי קודם, בשאלה כזו אף אחד אינו יכול לענות תשובה מלאה, אבל בהחלט אפשר לנסות לחשוב מהו המסר האלוקי בכך.

הדבר הראשון שצריך עוד לפני שעוסקים בשאלה הזו הוא, לדעתי, להיות רגועים. במשך אלפי שנות חייו עבר עם ישראל הרבה קשיים ומשברים שנראו בשעתם חסרי מוצא. החל מגלות מצרים, גזירת המן, מסעות הצלב, גירוש ספרד, ועוד. אנו זכינו לחיות בדור של גאולה. דור שבו הגלויות הולכות ומתקבצות והארץ נבנית ומתפתחת. אולם גם בתקופת הגאולה לא התקדמנו בקו רצוף של עליות. עברנו את מלחמות העולם, גזירות הספר הלבן, מלחמת העצמאות, והמבוגרים שבינינו ודאי זוכרים היטב את אוירת החרדה שהיתה בארץ ערב מלחמת ששת הימים, ובסכנה הקיומית שריחפה על כל יושביה. בסופו של דבר יצאנו מן המשברים ונעשינו מחוזקים יותר. מבט מקיף זה על עם ישראל נותן לנו את הכוח להאמין גם בזמנים קשים, שגם הם חבל מחבלי הלידה המקרבים את הגאולה, שתוארו כבר בדברי הנצח של הנביאים.
אין פירוש הדברים שאנחנו יכולים לנוח על זרי הדפנה. ממש לא! יחד עם הביטחון שהכל יתגלגל לטובה, הצורה שבה הדברים יקרו תלויה בפעולותינו. הגר"א כתב שככל שתתקרב הגאולה כך יגברו המכשולים, וככל שנפעל למען התקדמות תהליך הגאולה כך משמים יסייעו בידינו, והגאולה תבוא בדרך נעימה יותר וכואבת פחות.
אז למה נקלענו למציאות הזו? אני חושב שבדברים שכתבתי למעלה יכולה להיות כבר אפשרות אחת לתשובה. המציאות הזו מחדדת מאוד את ההבדלים בין חלקי העם, ו[החידוד הזה הוא המפתח לגישור]. השלב הראשון שחייב להיות אצל בני זוג שרבים הוא, לדעתי, בירור העמדות. רק ירידה לשורש הבעיה יכולה לפתור אותה. אנחנו עכשיו בתהליך של קיבוץ גלויות, של ציבורים רבים עם השקפות ועמדות שונות, והדרך להתאחד אינה עוברת דרך טשטוש חילוקי הדעות אלא להיפך.
[הקשיים הם תמיד מחשלים]. לא רק אצל האדם הפרטי, אלא גם אצל האומה כולה. אני חושב שאפשר לראות את זה בשנים האחרונות בצורה מאוד חזקה. הציבור האמוני בעם ישראל התחיל להבין הרבה דברים שהוא לא הבין קודם: שיש לו יכולת נפשית ומעשית להתחבר עם אנשים רבים בעם ישראל (כפי שהוכח במשאל המתפקדים) ולקרב אותם לעולם האמונה. אנחנו פשוט מגלים איזו עוצמה יש לנו וממילא אנחנו חייבים לקחת את היוזמה לידינו. עוד רווח נקי מהסיפור הוא שאנחנו מבינים ומפנימים שאחרי כל המאמצים בשטח, הקב"ה הוא זה שמנהל את העולם והוא יודע מה באמת נכון שיקרה עכשיו, גם אם זה נראה לנו רע. עוד משהו חשוב מאוד, לדעתי, שלמדנו בזמן האחרון הוא היכולת לעמוד על שלנו, לא לפחד להביע אותה בשל חששות של ´מה יאמרו´. זה לקח מאוד חשוב לכל מי שרוצה להיות גורם רלוונטי במדינת ישראל ולא להיות "הגלגל החמישית של העגלה". ומן הסתם יש עוד "רווחים" גלויים וסמויים מכל הסיפור.
ואני רוצה לסיים ב´רווח´ נוסף שלדעתי כבר הרווחנו, שיתן קצת נימה אופטימית – מאז היציאה לגלות, לא היה גילוי כזה של השגחת ה´ על עם ישראל, כמו שיש עכשיו בניסים בגוש קטיף. אמנם התשובה כבר נורא ארוכה ומה שאני רוצה להעתיק עכשיו (מתוך תשובה אחרת) יאריך אותה עוד יותר, אבל איך אפשר לא לפרסם כזה דבר שוב ושוב. אז למי שהיה כח עד כאן, בטח יהיה לו כח לעוד כמה שורות…

תשאלי כל תושב בגוש קטיף, כמעט לכל אחד יש כמה סיפורים אישיים על כך שב´מקרה´ הפצמ"ר פיספס אותו, בכמה שניות או בכמה סנטימטרים. אני עצמי שמעתי ממקור ראשון, מחבר שלי שגר שם, על שלשה ניסים פרטיים שלהם.
אני מעתיק לך דוגמא אחת קטנה, מתוך אתר "מוריה" – משהו שכתב תושב הגוש שאינו שומר תורה ומצוות:
*************************************
אני מצטט כל מיני פסוקים וזה קצת משונה כיון שאני לא אדם דתי. אבל כשרואים כל כך הרבה ניסים מתחילים לחשב קצת וזהו הבנתי אנחנו "שליחי ציבור" ולכן אנחנו לא נפגעים.

זה לא רק אני. ראיתי הרבה פעמים שאמבולנסים כבאיות ולנדרוברים נכנסים לתוך זירות של פיגועים רותחים, אש מכל הכיוונים ו… כלום. אנחנו נמצאים בתוך חדירות של מחבלים. הם יורקים עלנו אש תופת מכל הכלים ו… כלום. ממש "חסיני אש". אין לזה הסבר חוץ מהענין של "שלוחי מצווה".
[אי אפשר לומר "מקרה"]. זה לא סיפור אחד שמישהו היה יכול לומר מקרה. יש כל כך הרבה מקרים כאלו, [אלפים אלפים]. אתה שואל אותי איפה קורים הנסים. בכל הגוש. אין מקום פה בגוש שלא ראה ניסים. זה הכל כמו ירושלים הקדושה. הכל פה קדוש. בכל מקום קורים כאן ניסים. אין כאן מקום אחד שלא זכה לניסים.
יש בנווה דקלים חצר אחת שנפלו בה עשרות אם לא מאות של פצמרים. זו חצר שמסביבה גרות ארבעה משפחת: כהן, אדם, דהן וסוקול. כל רכב של אחת המשפחות הללו התרסק מפצמ"ר. כל בית ספג פגיעה ישירה. כל החצר מלאה בורות של פצמרים. ותקשיב טוב. חוץ מפגיעות ברכוש שום דבר. אף אחד לא נפגע. יש דבר כזה בעולם??!!
כל החצר הזאת אולי חמישים שישים מטר מרובע וכל מטר שם ספג פגיעות וברוך השם החצר הזו כל היום שוקקת חיים מילדים וילדות שמשחקים בלי פחד. האם אתה חושב שמישהו עזב את המקום הזה?
זה משהו שאין לו הסבר!!
היינו בצה"ל – ראינו קרבות אבל דברים כאלה לא ראינו בשום מקום.
באתר הנ"ל יש קובץ עם הרבה סיפורים מדהימים, ואפשר להזמין דרכו גם ספר שמכיל המון סיפורים, שהם רק מיעוט קטן מכל מה שיש…
[מתוך ההקדמה לספר:]
סיפורים אלו מעוררים את אהבת ה´. כשיודעים שאלוקים איתנו, שהוא אוהב את עמו, שהוא מגן על תושבי גוש קטיף כמו נשר שמגן בגופו על צאצאיו. שהוא אומר: "מוטב יכנס החץ בי ולא בבני"!! למעלה מחמשת אלפים חיצים!! מי יכול להשאר אדיש מול האהבה הזו!!
מה אנחנו לומדים מכל הנסים הללו? אשת מנוח אמרה לבעלה: "לו חפץ ה´ המיתנו – לא הראנו ה´ את כל זאת!". אם ה´ חפץ להשמיד את גוש קטיף – לא היה עושה לנו ניסים גלויים כל כך.

חייבים להודות על הרעה! נכון, היו גם אסונות –אבל גם סיפורי האסון מדהימים לא פחות מסיפורי הנס. אנו מבקשים מהקב"ה שיזכנו להודות על הטובה.
המלאך השומר על תושבי גוש קטיף אין לו מנוחה. מי יודע? אולי לא מלאך שומר עליהם. אולי הקב"ה בעצמו כדכתיב: "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל".

יש עוד הרבה מה לכתוב בנושא, אבל אי אפשר לכתוב ספר… [אשמח מאוד] לתגובות.
חיים טובים ושמחים
יעקב,
yaakov@makshivim.org.il