באמת מוכרחים להיות שמחים?!

לשואלת שלום רב,

שאלת האם מצווה להיות שמחים כל הזמן.
שלמה המלך מלמד אותנו בקהלת שלכל זמן ועת – "עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד". כלומר, לא צריך להיות תמיד שמחים בכל רגע ורגע. יתרה מכך – יש זמנים שבהם מצווה להמעיט בשמחה (תשעת הימים, ובזמן אבלות פרטית).
זה אומר שלא צריך להיות שמחים? צריך! ואפילו גם כדאי. אך צריך להבין לאיזו שמחה מדובר…
בספר דברים, אחרי רשימה לא קצרה של קללות, כתובה הסיבה לכך שקללות אלו יבואו לא עלינו על עם-ישראל. מה הסיבה? "תחת אשר לא עבדת את ה´ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". לא כתוב שהקללות יבואו בגלל שלא עבדנו את ה´, אלא בגלל שלא עבדנו את ה´ [בשמחה].
בשביל להבין מה הכוונה כאן, צריך להבין מהי שמחה. חז"ל מלמדים אותנו שאין שמחה כהתרת ספקות. שמחה היא מצב שבו לאדם יש ביטחון, כשאין לו שאלות והתלבטויות והתחבטויות בלי סוף.
אך הדבר הזה הוא כמעט בלתי אפשרי. איך אפשר שלאדם לא יהיו שאלות כלל? והתשובה לזה היא שאי אפשר! אדם שאין לו שאלות והתלבטויות הוא אדם מת, גם אם הוא עדיין נושם… השאלות וההתלבטויות והספקות הם מה שמוביל אותנו להמשיך ולגדול ולהתפתח…
אלא מה?! שהאדם צריך שלא יהיו לו ספקות מול ה´. כמו ילד קטן שהולך לאיבוד ואבא שלו בא אליו ונותן לו יד, למרות שהילד עדיין לא יודע איפה הוא, הוא מרגיש בטוח.
כך גם אנחנו מול ה´. אנחנו צריכים לסמוך על ה´, לבטוח בו. שלא יהיה לנו ספק שהוא זה שברא אותנו, ושהוא ברא אותנו לתוך המציאות הכי נכונה והכי טובה לנו, ולסמוך עליו יתברך שהוא מכוון את המציאות שלנו לטובתנו (גם כשהיא קשה).
וכשברור לנו שהקב"ה אוהב אותנו, ואנחנו לומדים להשען עליו, אז גם מתחילים לאהוב אותו. וכשאוהבים את הקב"ה ומרגישים קרובים אליו, אז קל יותר לקיים מצוות, גם אלו שהן קשות לנו – ואז מגיעים לעבודת ה´ בשמחה.
עוד דבר שחשוב להבהיר כשמדברים על שמחה, הוא שהשמחה, שמחה אמיתית, מגיע מתוך הנשמה. חז"ל מלמדים אותנו שהנשמה היא כמו בת מלך שהתחתנה עם עני. הוא מביא לה מתנות שמחינתו הן מאוד מיוחדות, ומאכלים שבעיניו הם מעדנים, אך היא לא מרוצה כי היא רגילה לסטנדרטים אחרים לגמרי.
כך גם אנחנו, לפעמים מנסים לשמח את עצמינו על ידי כל מיני דברים שהם בעצם זרים לנשמה שלנו, הם חיצוניים, אך בעצם הנשמה רוצה משהו אחר, עמוק יותר.
שמחה אמיתית, נשמתית, יכולה להגיע רק כאשר אנחנו פועלים בהתאם לנשמה שלנו, כשאנחנו עושים דברים שמתאימים לנשמה שלנו. ורק כאשר אנחנו קשובים לנשמה האלוקית שלנו, שאלו הם הרבדים הכי עמוקים באישיות שלנו, רק אז אפשר להגיע לשמחה אמיתית.
איני מזלזלת באמצעים החיצוניים להגיע לשמחה. לפעמים כשאנחנו קצת עצובים, גם הרמב"ם כותב שצריך לפעמים להשתמש בכלים חיצוניים כדי לשמוח – ללכת לגינות יפות, לשמוע מוזיקה וכד´, אך זו רק ההתחלה.
בכדי להגיע לשמחה, צריך לתת לנשמה את המקום שלה.
השתמשתי כאן במושג מאוד מעורפל – נשמה. האמת שאני לא ממש יודעת להגיד מה זו הנשמה, אבל אני יודעת שנשמה היא החלק האלוקי שבנו, וממילא התחברות לנשמה שלנו היא התחברות אל הקב"ה. אני גם יודעת שהנשמה היא החלק הכי עמוק והכי אמיתי באישיות שלנו, והקשבה לנשמה הוא הנסיון להבין – מה הכי נכון לנו לעשות, איפה הכי נכון לנו להיות, באילו דברים הכי נכון לנו להשקיע. וכשאני אומרת ´הכי נכון´, אני לא מתכוונת הכי קל – אני מתכוונת הכי טוב לאדם הספציפי. איך מוצאים את הכי נכון? מתוך הרבה מודעות עצמית של הכוחות שלי והחולשות שלי מצד אחד, ומתוך כפיפות להלכה מצד שני.
לכן בעצם קשה לנו לשמוח כשקורים דברים נוראיים. כי כשקורים דברים קשים יש ספקות, ופאתום קצת יותר קשה לנו לבטוח ב-ה´. וכשקורים דברים קשים (כמו למשל מוות של אדם קרוב), אז גם נוצר לנו חסר מסויים, שזה גם סוג של ספק, והרי אמרנו שספק הוא ההפך משמחה…
והאמת היא שלפעמים כשקורים דברים קשים מצווה להיות עצובים. ולמה מצווה להיות עצובים? הרב קוק כותב שהעצב נועד בשביל שהאדם יגדל, יעלה קומה, יתקן את המקום שלו. וכך גם כשקורה משהו לא טוב, אנו צריכים לפשפש במעשינו, להבין מה עלינו לתקן, איך אנחנו יכולים לגדול מהמקום הזה של השבר…

לסיכום, לשמוח זה לא לרקוד ולשיר כל היום, לשמוח זו הרגשה עמוקה פנימית מאוד, והיא מגיעה מתוך עמל גדול, עמל של קשב רב פנימה, ועמל של התקרבות ל-ה´ יתברך. שמחה היא מקום של בטחון (ב-ה´) של התרת ספקות, של שלווה פנימית שנובעת מכך שמספקים לנשמה את צורכיה.
וכמו בכל דבר, גם בשביל להגיע לשמחה אמיתית, צריך לבקש את עזרתו של הקב"ה יתברך שמו, ולהתפלל אליו שיעזור לנו לשמוח שמחה אמיתית, שמחה של מצווה.

הרבה הצלחה ושמחה בכל אשר תפני.
אשמח לשמוע תגובות,
חני, חברים מקשיבים
hmt@shoresh.org.il