בין אדם לחבירו-לא יודעת כבר מה לעשות,פשוט לא רוצה לחטוא יותר בגללה..!

שלום לך…
קשה.
בטח שקשה.
כאילו מילא מלכתחילה היא לא הייתה כל כך עוזרת לך,מביאה לך את התחושה שכשתרצי אותה
אז את יכולה להירגע…היא כבר תהיה שם.
אז זה עוד היה נסבל. בגדר האפשרי.
אבל עכשיו, אחרי שכל כך נקשרת אליה והורדת עוד מסיכה ועוד חומת הגנה ונהיית כל כך פגיעה…
עכשיו זה פשוט כל כך גדול עלייך ונראה מאיים ומפחיד.
ואז מגיע הכאב והתסכול.
והכעס עליה כי 'מה, באמת אין לה לב? היא באמת לא רואה מה שאני עוברת ומרגישה?'
ובעיקר …עלייך.
כי כמה שזה קשה לך גם את מבינה שיש כאן משהו לא בסדר, לא בריא.
זה לא אמור להיות ככה.
נכון שחבירות זה באמת יופי טופי ולא סתם אמרו חז"ל 'וקנה לך חבר' והיא באמת נחמדה,מותק של אדם ועזרה לך המון- הכול נכון.
אבל מכאן ועד להפוך אותה 'לאור בקצה המנהרה' ולבכות עליה כאילו זה עתה ראית גווילים נשרפים ואותיות פורחות, זה כבר משהו אחר לגמרי.
אז בואי נעשה קצת סדר והרבה יותר מזה, בואי נראה איך דווקא בצורה הזו, שכל כך פגעה בך וכואבת לך, תוכלי באמת לבנות ולקנות לך כלים שיעזרו לך לכל החיים ותביני שממילא הכול, אבל הכול היה לטובה.
כמו תמיד.

קודם כל לפני שנתחיל עם המה לעשות נעבור קצת על מה לא כדאי לך לעשות:

אולי לא שמת לב, בעצם אני בטוח שלא שמת לב, אבל מבלי משים נכנסת קצת לתפקיד של הקב"ה.
ה ו א- הקב"ה: בוחן כליות ולב ויודע על כולנו מה אנחנו חושבים מרגישים ורוצים.
ה י א- החברה שלך: כמה נשמה,טובת לב ומלאך שהיא לא תהיה, עדיין לפחות לא בשלב זה, לא יכולה לקרוא אותך מאכזב ככל שזה נשמע.
לאן אני חותר?
לזה שהיא לא יודעת כמה כואב לך והיא לא יודעת איך שבתקופה האחרונה נרטבת מהדמעות שלך ונחנקת מכל הכאב הזה שהציף אותך.
היא לא יודעת כי אם היא הייתה יודעת, נראה לי שגם לך פשוט שהיא כבר מזמן הייתה באה אלייך ביוזמתה ואומרת לך שהיא ממש לא התכוונה שתחושי ככה.
עשית לה משהו רע?
היא שונאת אותך?
היא באמת עד כדי רעה?
לא לא ועוד פעם…לא.
נו, אז למה היא יצאה מכל הסיפור הזה שלך די מכשפה?
כי את פשוט שכחת להסיר את המשקפיים שלך, שצבעו לך את העדשות בכל התסכול והכאב הזה, להוריד אותם שנייה ולגלות שדברים שרואים משם, מהצד שלה, לא רואים מכאן, מתוך העולם שלך.
וגם אם ניסית להעביר לה את המסר, בכתב, בעל פה, באימייל, באימיול, באם תחנה עליי מחנה..לא משנה, עדיין אין לה שמץ מכל הכאב הזה, ככה שאם תחשבי על הנקודות האלה נראה לי שיהיה לך קצת יותר קל לדון אותה לכף זכות.
כי מה, שאת תראי לה באמת מה את שאת מרגישה וכמה שכואב לך?
שהיא באמת תראה כמה שאת פגיעה?
מה את בת 5..? זה מה שהיא תחשוב עליי?
אין מצב!
אז כתבת והשתדלת כמובן לעגל פה ולהסתיר שם…ומסתבר שעשית כנראה עבודה טובה.
היא באמת לא עלתה על זה.

אבל, נראה לי שגם את יודעת שזו הנקודה הפחות חשובה כאן.
כלומר לדון אדם לכף זכות זה דבר גדול וחשוב אבל הרבה יותר מפריע לך הנקודה השנייה.
התלותיות הזו בה.
ושלא יהיו לך ספיקות, כולנו כאלה.
תלותיים.
חלק מאיתנו עלה על זה כבר, חלק עוד בשלב ההכחשה וחלק היו שמחים לדבר איתך על זה פשוט הדבר שהם כל כך תלויים בו עדיין חושב על זה.
בשבילם.
נכון, את מאמינה, אנחנו, שהקב"ה הוא באמת הכול ותקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם ובעצם, אם זה באמת ככה מה איכפת לך בעצם מה החברה שלך חושבת או לא?
אלא שמסתבר שוב ושוב ושוב שמלאכים יש בשמיים ואנחנו כאן בארץ, זקוקים מידי פעם לתחושות האלה, למגע, לריח,לצחוקים ולליחשושים.
קצת קשה לשבת עם הקב"ה בספסל האחורי של האוטובוס ולרכל על
'טבעת-האירוסין-הענקית-ומה-הבעיות-שלה' של ההיא שאת מכירה אותה מהשכבה שיושבת שני ספסלים קדימה עם הארוס שלה.
לא בטוח שהוא כל כך יזרום איתנו.
עם החברה-מדריכה שלך זה נשמע יותר מבטיח.
עם החברה גם לא צריכים להתאמץ יותר מידי.
אין לך את כל העניין של 'וידעת היום והשבות אל לבבך'.
להכיר בשכל את גדלות הבורא ואחר כך להתחיל את עבודת השבת הלב.
לחיות את הדברים, להפיח נשמה במילים.
החברה שלך…היא פשוט שם. מוחשית כל כך.
ובדרך כלל כשאת מדברת איתה, היא ישר עונה לך.
טוב, לפעמים עדיף באמת שתסתום קצת ת'פה אבל…הכול כאן ועכשיו. רק תקחי.
פאסט פוד. או אולי ג'אנק פוד.
עם הקב"ה לעומת זאת, זה כבר משהו אחר.
עולה יותר. דורש יותר ו…שווה יותר.
הולכים לכותל, מדברים, מתפללים ו…שקט.
אין קולות.
רעש.
מגע.
רק תחושה פנימית שלא תמיד מתלבשת במילים.
ואנחנו יודעים.
הוא שמע.
זה בסדר.
ועל שתיקות שכאלה אמר כבר ר' מנחם מנדל מקוצק
'לפעמים הזעקה הגדולה ביותר היא השתיקה'.

אז תחשבי עם יד על הלב ובאמת תעני לעצמך:
ואם זה היה נמשך והיא הייתה נותנת לך את התחושה שאת, את האחת שלה.
וגם כעבור כמה שנים, אחרי בעלה והילדים…נכון, זאת את.
ובכלל, אם קשה לך או יש לך בעיה בחיים, את לא צריכה לרוץ ולתפוס את קו 1 או 2 לכותל כי
בשביל מה יש חבירות?
נו, אז את אומרת איזה 'שיר המעלות' ומתחילים לדבר אל הקב"ה עד שהטלפון יצלצל ו..
'יו..איך התגעגתי אלייך! ובכלל יש לי כל כך הרבה לספר לך ויאללה..מתחילים בלה בלה בלה'
או במילים אחרות
'אלוקים הוא באמת גדול אבל לחברה אני מעדיפה לספר הכול'.
והיא כל כך חכמה והעצות שלה תמיד, אבל תמיד במקום. זהב.
והיא…והיא…והיא…
ואני שואל אותך גברת, ומה איתו?
ומה עם ההוא?
הריבונו של עולם?

דוד המלך אומר לך בתהילים קמו,ג:
"אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה"

ולמה באמת לא לבטוח?
בדיוק אבל בדיוק בגלל הסיבה זו.
שלא נתמכר.
ואת התמכרת!

חז"ל אמרו לנו 'קנה לך חבר'
קנה לך..
לאישיות שלך.
קודם את, ה'אני' שלך שנמצא שם ואז אחר כך החבר/חברה שאמורים להיות יחד איתך.
ואילו במקרה הזה,שלך, זה כבר לא היו יחסים של חבירות אלא של התמכות.
ביטלת כמו שאמרת את עצמך. את מה שאת.
"בטל רצונך מפני רצונו" -לא מפני רצונה.

אם זה היה ממשיך עוד ועוד ועוד…היית פשוט ממשיכה לחיות בתוך בועת השקר הזו.
כן, ממש כמו אדם מסומם שאוכל סרטים, רואה צבעים והוא בטוח שהוא חי את החיים האמיתיים.
תראי כמה הקב"ה אוהב אותך. כמה בשמיים מחזיקים ממך!
הם לא היו מוכנים שזה יימשך.
הקב"ה לא היה מוכן שזה יימשך!
די, הוא רוצה שכבר תתייחסי אליו יותר. שתחשבי שה ו א ורק הוא יוכל לעזור לך, לנחם אותך.
אין לך כוח ללמוד את זה?
אין לך כוח להתחיל ולהשקיע?
לא בא לך להוציא את כל הכוחות הגדולים שיש לך החוצה ולעלות מדריגה?
אין בעיה.
נעזור לך קצת.
יש כאלה שזה בא להם לבד, יש כאלה שצריכים עזרה אז..הנה, קיבלת.

היא, החברה שלך איכזבה אותך.
כמובן לפי הראות שלך.
היא פגעה בך.
היא עסוקה עכשיו בעוד בנות ולכן טכנית קצת קשה לה לתת לך את מלא תשומת הלב שהיית רגילה לה.
רגע רגע, יכול להיות שהיא, החברה שלך מתגלה כ…אדם?
כן…אדם! כמו כולנו, עם חולשות ושכחה…כמוני, כמוך.
בעיה.
היא נפלאה, חבירה טובה, כיף להיות במחיצה אבל היא אדם.
ואנחנו מטבענו אוהבים בני-אדם, רוצים להיות במחיצתם אבל בשום ופנים ואופן לא אמורים לסגוד להם.
אנחנו סוגדים רק לקב"ה.
אנחנו לא הולכים להיות תלותיים בהם.
רק בו.
ואצלו, אצל הקב"ה.
אין שעות קבלה, ולמרות שהוא 'קצת' יותר עסוק מהחברה שלך, עדיין, לא תאמיני, הוא תמיד יהיה מוכן לשמוע אותך כמה שבא לך כל הזמן.
ואם תתקשרי אליו?
אף פעם לא תענה לך המזכירה ותגיד לך להשאיר הודעה.
הוא שם, מחכה לך וכל כך אבל כל כך רוצה שסוף סוף תפני אליו ופשוט תרגישי:
'אבאל'ה שלי, אממ…זה לא כל כך נעים לי אבל נדמה לי שעכשיו אני באמת מרגישה, ממעמקים'.
'אין לי אף אחת שאני אוכל לשפוך את הלב שלי אצלה…'
'רק אתה…ואני חייבת כוח, למה אני מרגישה שאני עוד שנייה נחנקת עם כל המנהרה הזו'.
'אבאל'ה..אתה מוכן להיות האור שלי במקום החברה?'.
והוא…יהיה מוכן.
בשביל זה הרי ניגרם לך כל הכאב הזה.
הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים.
זו גם הסיבה למה האמהות שלנו היו צריכים לחוות כל כך הרבה כאב בכל מה שקשור לילדים שלהם.
למרות שזה את יודעת, קצת לא נעים לנו, להגיע למישהו שבהתחלה לא כל כך הבאנו לו תשומת לב רק כי 'נדפקנו' ונשארנו בלי כלום.
מזל שלנו שהמישהו הזה כל כך אוהב אותנו.

ואם עדיין זה נראה מפחיד והולך להיות לך קשה כי את כל כך רגילה אליה, לחברה שלך.
אז תדעי שזה יהיה לך ככה אם בכלל רק בהתחלה.
כמו כל דבר.
אבל אחר כך, אחרי שתנשכי קצת את השפתיים,ועדיין תורידי דמעה פה ושם ( ומה שמותר לך לגמרי, טבעי ורק מראה על תהליך בריא) לזכר ימים עברו, פתאום תגלי ש:
'היי, אני כבר לא זקוקה לקביים האלה'
תסתכלי על עצמך במראה ופתאום, כעבור זמן של עבודה עצמית, תגלי איך שהולדת לעצמך מתוך כל הסיפור הזה…אישיות!
את שם. את נמצאת. את חיה.
ולא רק זה אלא שיש לך אפילו את היכולת להדריך בנות אחרות ולעזור להם.
לתת להם את התחושה שאת תהיי שם בשבילם.
ואז לחלוק איתם בעזרת הכלים שלך, בעזרת התבונות החדשות האלה שרק את יודעת כמה עלו לך,
לעזור להם שהם לא יעברו את אותם דברים שאת עברת.

והחברה שלך?
היא נראה לי נבחרה להיות השליח. הצינור.
היא העבירה לך את אחד מהשיעורים הכי חשובים שלך בחיים:
להתבטל את עצמך ולשאת את העיניים רק כלפי הקב"ה (ולבעלך אי"ה אבל זה כבר בצורה שונה ולזמן אחר..)

מקווה שקצת יעזור לך.
ו…את יכולה לכתוב לה שאת מודה לה באמת על כל מה שהיא לימדה אותך
ואולי תתפלאי בכלל לשמוע שהיא גם תגיד לך שהיא באמת לא ידעת שעברת את כל זה רק בגללה והיא עצובה ושמחה.
עצובה על זה שניגרם לך כל כך הרבה סבל.
שמחה על זה שבזכות הסבל הזה, רכשת לך כלים שילוו אותך לכל החיים.

בשורות טובות ורק טוב
אבינועם
avinoam811@gmail.com