בינו-לבינה

בס"ד

שלום לך יקירתי
איזו מתיקות של שאלה! כולי נפעמת מגודל נשמתך שמשתקפת מתוך שאלתך! אני ממש רוצה לומר לך שזו השאלה שהכי התרגשתי ממנה עד היום. את בת 14 בגיל שהוא כ"כ קשה מכל הבחינות של בנים-בנות ומתארת התמודדות מדהימה שיש לך בענין זה! שמעתי פעם מרב צדיק שהאדם צריך לדעת ולהרגיש שהוא ה"רמטכ"ל" של כוחות הנפש שלו, ובתור רמטכ"ל עליו לדעת מתי ואיך להשקיע כוחות בכל תכונה שהוא רוצה לתקן, בכל עניין שהוא רוצה לפתור ולרומם, כדי להיות רמטכ"ל טוב צריך חכמה וכח "איזהו גיבור? הכובש את יצרו!" (מסכת אבות ד,א) ומדברייך אני משתוממת לנוכח הרמטכ"לית שניצבת מולי, למול גודל כוחותייך!
ראי, לנו היהודים יש אין-סוף מעלות להתעלות אליהם, בכל דבר ישנה אפשרות לעשותו טוב יותר, כאשר אני מקבלת על עצמי לעשות משהו טוב יותר- עלי לבחון שני דברים: א. להבדיל בין שני דברים- האם מדובר בדבר שאני מחוייבת מבחינה הלכתית לעשותו או שמא מדובר בחומרה, במידת חסידות? ב. לנסות ולהתבונן אל תוך נפשי, האם קיימים בי הכוחות על מנת שאוכל להתמודד עם המדרגה החדשה שבחרתי להתמודד איתה (כמו שאמרנו, זהו תפקיד לרמטכ"ל! לא סתם לתת פקודה לכל הכוחות לצאת ולכבוש דבר שאין ביכולת הצבא שלי לכבוש כרגע, פקודה כזו באה מתוך חוסר מחשבה ועלולה להוציא אותנו נפסדים, לכן יש לשתף כאן את השכל הרמטכ"לי שלנו)
כעת ננסה לברר את שני המדדים שמנינו, כל דבר חדש שאני רוצה לקבל על עצמי עלי לבדוק אותו בעזרת שני המדדים הללו, אמנם, אם הדבר הוא חיוב הלכתי ואני חושבת שאין בכוחותי לקיימו, כאן מדובר בשאלה לרב גדול שיאמר לי מה עלי לעשות, מפני שההלכה נכתבה לכולם ולעיתים עלינו למסור את נפשינו בקיום ההלכה, (לדוגמא בשלושת המצוות של "יהרג ואל יעבור"- עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, עלינו למסור את נפשינו ולא לעבור עליהם, אמנם גם במצוות אלה יש סייג שאומר שאסור לנו להיות "אקטיביים" כלומר פעילים, אם מישהו אומר לאדם "תעבוד עבודה זרה אחרת אהרוג אותך!" עליו לומר "אינני עובד עבודה זרה גם אם תהרוג אותי!". אך אם רוצים שנעבוד עבודה זרה באופן "פאסיבי", כלומר שלא מבקשים מאדם לעבוד עבודה זרה אלא פשוט מביאים פסל מולו ומכופפים אותו בכח אל מול הפסל כדי שיצא בעצם שהוא השתחוה לפסל, במקרה כזה אין צורך להתאבד כדי לא להשתחוות לפסל, או לדוגמא ברצח, אם אומרים לאדם לרצוח, אסור לו, אך אם קושרים אותו ודוחפים אותו על אדם אחר ע"מ שמכובד משקל גופו יהרג האדם שעליו הוא נופל- כאן אין חיוב למסור את הנפש משום שהוא "פאסיבי").
לעיתים אנחנו טועים בשיקול דעתינו וחושבים שאין בכוחותינו לעשות את הדבר החדש כאשר האמת היא שאנו כן מסוגלים לזה, במקרה כזה הרב יאמר לנו כן לקבל על עצמינו דברים שנראים בעיננו הקטנות כבלתי אפשריים.
לפעמים אנחנו חושבים שיש בכוחותינו לעשות משהו אך אנו טועים בדבר אחר- אנו חושבים שמדובר בעניין הלכתי כאשר בעצם מדובר בחומרה נוספת שאיננו חייבים לעשותה והרב בחכמתו רואה שעלינו להשקיע כרגע את כוחותינו בדבר אחר- אז הוא יאמר לנו לא לעשות זאת, כמו לדוגמא, שמעתי פעם שהרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל עזר למישהו לחזור בתשובה וכאשר אותו "חוזר בתשובה" אמר לרב צבי יהודה שהוא רוצה להתחיל ללכת עם כיפה, הרב אמר לו שיחכה עוד קצת לפני שיתחיל. הרב בחכמתו העמוקה ראה שאין זה נכון כעת שיתחיל ללכת עם כיפה! אדם אחר אולי היה אומר לו שבוודאי שיתחיל, אך הרב צבי יהודה זצ"ל בחכמתו ראה אחרת.
נחזור בע"ה לעניננו, אם אני רואה שמדובר בהלכה, אז עלי לבדוק את המדד השני, אם אני רואה שיש לי כוחות לזה- בוודאי שעלי לקבל על עצמי את הדבר החדש, אם אני חושבת שאין לי את הכוחות הדרושים, עלי להתייעץ עם רבנית שמכירה אותי שיורהשתורה לי את הדרך הנכונה.
אם אני רואה שמדובר במידה טובה, בקבלה טובה- חומרה, אם אני רואה שאין ביכולתי לקבל זאת, עלי להמתין שכוחותי יתחזקו ואז יהיה נכון לקבל על עצמי דבר נוסף, כמו שאמר לי פעם רב צדיק בשם הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, "מתי אני יודעת אם זה נכון לקבל על עצמי חומרה נוספת? כאשר אני ממש מרגישה שמחה גדולה בחומרה שאני רוצה לקבל על עצמי! אם אינני מרגישה שמחה אלא קושי, יתכן שזה אומר שעדיין אינני בשלה לקבל על עצמי דבר זה. ואם אני חושבת שיש ביכולתי לקבל את הדבר החדש, הייתי ממליצה על התייעצות עם רבנית שמכירה אותך לפני שתקבלי על עצמך את הדבר החדש, משום שבכל דבר שאנו עושים אנו משקיעים כוחות ואם ח"ו טעינו בהערכתינו את כוחותינו ולאחר שקיבלנו על עצמנו דבר חדש, פתאום מתברר שאין לנו כוחות לעמוד בו, אמנם ניתן יהיה לעזוב את הדבר הזה, (כי לא מדובר בדבר שהוא הלכה (כאן המקום לומר שכל דבר טוב שאני מקבלת על עצמי, עלי לומר שאני מקבלת על עצמי בלי נדר)) אך כל הכוחות שהשקענו בדבר הזה עד שגילינו שהוא לא בשבילנו- השקענו אותם לשוא, וחבל. ומעבר לזה, כל כח שיש לאדם זהו כח שה' נתן לו בשביל שיהיה לו להתמודדות עם דברים שיש בכוחו להתמודד ואם נשקיע אותם במקום הלא נכון, זה עלול לבוא על חשבון אותם דברים שבשבילם באמת קיבלנו כוחות אלה. לכן אני ממליצה להתיעץ עם רבנית.

עד כאן דיברנו באופן כללי לגבי דברים שאנו מקבלים על עצמינו. כעת ניגש בע"ה לשאלתך.
ראשית עלינו לברר, כמו שאמרנו, מה ההלכה בנושא ומהי תוספת חסידות? מה שהוא הלכתי הוא בוודאי יותר חשוב ועלינו להשתדל בו יותר.
בעניין הקירבה בין בנים לבנות אומר רבי יוסף קארו, מרן ה"שולחן ערוך" שעל האדם להתרחק מאוד מאוד מנשים (שולחן ערוך, אבן העזר כ"א,א). אמנם זה נאמר לגברים אך בוודאי שזה חל גם עלינו הנשים, כי אם הגברים מצווים להתרחק מאוד מאוד מנשים ואנו בכל זאת "נתרום" לקירבה, אנו נעבור על איסור תורה של "לפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא י"ט,י"ד), אם כן, זה כולל גם אותנו הנשים, כעת עלינו לברר מה כלול בהלכה זו של "להתרחק מאוד מאוד" האם הכוונה היא שיש איסור נגיעה, אולי איסור לדבר, אולי איסור אפילו לרמוז משהו? מהי מהות האיסור?
בעלי ואני עדיין איננו רבנים, ולכן כאשר לנו היתה שאלה בנושא, פנינו לרב, התלבטנו האם מותר מבחינה הלכתית להזמין זוג חברים- בעל ואשה, שיבואו אלינו לשבת לאכול ביחד איתנו, האם הדבר מותר או שקיימת בעיה הלכתית בענין. שאלנו את אחד הרבנים מהכולל שבעלי למד בו והרב ענה שבעיקרון אין בעיה הלכתית לאכול ביחד סעודת שבת, אמנם עלינו לדעת שיש הרבה איסורים הלכתיים שעלולים לעבור עליהם בסעודה כזאת, אך אם ניזהר, ההלכה לא אוסרת את עצם הסעודה המשותפת. הרב נתן דוגמאות לאיסורים הלכתיים, אסור לגבר למזוג משקה או להגיש מאכל לאשה שאיננה אשתו וכן לאשה אסור להגיש דבר לאיש שאינו בעלה. אסור לגבר לפנות אל אשה שאיננה אשתו ולהתעניין בשלומה או לדבר עימה, (בעניין דיבור עם אשה שאיננה אשתו, הבנתי שהאיסור הוא דוקא כאשר מדובר ב"שיחת חברים" שהיא כל שיחה שאיננה עניינית. שיחה עניינית היא שיחה של מנהל בית ספר עם אחת המורות בנוגע לתלמיד, למשל. זוהי שיחה שאינה יוצרת קירבה נפשית בין שני המדברים. שיחה אחרת, התעניינות של איש בשלום אישה או להיפך, או שיחה בין איש לאשה על מזג האויר, המשפחה שלה, הדברים שהיא אוהבתחושבתאוכלת וכו' זו שיחה לא עניינית והיא יוצרת קירבה נפשית, בשיחה כזו יש בעיה הלכתית. כאשר מדובר בחבורה של בנים ובנות שיושבים ביחד, לענ"ד תלוי באוירה שיש בחדר, אם האוירה היא של מדריכים המעוניינים לתפעל את הסניף ולעשות דברים לטובת תיקון הסניף- תיקון העולם, בכובד ראש, אז זה בסדר (כאן אני מרגישה שאני חייבת להוסיף עוד משהו שאמר הרב, אחת הסיבות שההלכה אוסרת את השיחה הלא עניינית או את ההגשה של המזון היא כדי למנוע את הקירבה הנפשית שדברים אלו יוצרים בנפש האדם (גם אם אנו לא תמיד מרגישים שזה יצר משהו, חז"ל שאסרו עלינו את הדברים הללו בחכמתם העמוקה ידעו שזה כן משפיע גם אם עדיין איננו מודעים לכך) אי לכך, אם יש דברים שההלכה לא אסרה עלינו, אך אנו מרגישים שהם בכל זאת משפיעים עלינו וכן יוצרים קירבה אסורה כזאת- וודאי שעלינו לעזוב דברים אלה ואסור לנו לעשותם, כי בעצם האיסור הוא שתהיה קירבה, וחז"ל בחכמתם העמוקה אסרו עלינו דברים מסויימים ע"מ למנוע קירבה נפשית אסורה זו, ולכן אם יש דבר שחז"ל לא אסרו עלינו אך אנו מרגישים שבכל זאת נוצרת קירבה כזאת- וודאי שהדבר אסור, ואולי הסיבה שחז"ל לא אסרו אותו היא משום שבעיקרון דבר זה לא יוצר קירבה, אך אצל האדם שזה כן יוצר קירבה- לו זה ממש אסור. ולכן כשאמרנו ששיחה עניינית היא בסדר, זה כאשר לא מרגישים שנוצרת קירבה נפשית לאחד הבנים עקב כך, אך אם כן נוצרת קירבה כזו, הדבר אסור. (עוד משהו שאני רוצה להוסיף בקצרה הוא שכאן אני מדברת מבחינה הלכתית ואפילו לא נגענו בנזקים שקשרי ידידות בוסריים גורמים לזוג לאחר נישואין, אפילו אם אותו זוג חברים יתחתן לבסוף האחד עם השני, וכל שכן אם יתחתנו עם בן זוג אחר, לכן, למרות שבאמת לא נגענו בנושא זה כאן, (אם תרצי אשמח להרחיב על כך) יש מקום גם לחשוב האם השהות שלי בתור בת לא גורמת לאחד הבנים לחוש קירבה אלי, זאת אמנם בעיה שלו שלא שומר על עצמו אבל הנזק שיגרם לו כן יהיה משום שחש קירבה אלי.. לכן אם רואים שאחד הבנים מפתח קירבה מסויימת אלי, יש חשיבות להתנהג בצורה שלא תגרום לו לפתח את זה יותר)
אך אם האוירה בחדר היא אוירה קלילה, אם יש קלות ראש, אוירה שיוצרת קירבה נפשית בין אנשים, הדבר אסור.
השאלה היא מה קורה במצב שהוא "ביניים", אין אוירה קלילה אך יש בדיחות מדי פעם, זה המקום שאת צריכה לבחון בעצמך את עצמך מה אוירה כזו גורמת לך, אם מישהו פולט בדיחה וחוזרים לנושא, אז זה משהו אחד, אך אם מישהו פולט בדיחה והשני מוסיף ואז באה השלישית ומוסיפה משלה, זה כבר נראה בעייתי יותר, ואז עולה השאלה האם זה נכון להשאר במקום כזה, אז כאן רק את יודעת איך הדברים משפיעים עליך, ולפי זה תדעי את התשובה האם להשאר או לא. (לענ"ד השיקול שמדובר בתנועת נוער שעוזרת לילדים ואם אעזוב זה עלול לפגוע בתנועה- אינו שיקול בעל משקל, משום שעיקר החינוך הוא בדוגמא האישית שהילדים לומדים מאיתנו, ואם מדובר במקום שלא שייך להשאר בו, אנו נחנך נכון את הילדים דווקא בזה שנעזוב את המקום, אך כפי שאמרתי, זה נתון בידך לבחון את נפשך כיצד הדברים משפיעים עלייך (וזה במצב הביניים שדיברנו עליו)).
עד לכאן דיברנו על החלק של תנועת עוז, וכעת ננסה להתיחס בע"ה לשאלתך בנוגע לחברתך.
ישנם בתורה 3 סוגי מצוות, א. יש מצוות על המעשה, מה מותר ומה אסור לעשות. (מצוה להניח תפילין, אסור להשתחוות לפסל) ב. יש מצוות על הדיבור, מה מותר ומה אסור לדבר. (מצוה לקרוא קריאת שמע, אסור לומר לשון הרע) ג. יש מצוות על המחשבה, מה מותר ומה אסור לחשוב. (מצוה לאהוב את ה', אסור לחמוד).
כאשר יש קשר בין בן לבת ישנם הרבה איסורים שעלולים לעבור עליהם בכל הרבדים שמנינו. יש איסור נגיעה ואיסור יחוד- זה במעשה. יש איסור לדבר דברים שאינם ענייניים- כמו שאמרנו לפני כן, זה שהם חברים זה לא הופך אותם לבעל ואשה וממילא חל גם עליהם האיסור לדבר בדברים שמקרבים בין הנפשות. וגם יש איסור במחשבה, למשל להרהר במחשבה על דברים שאסור לעשות, אם מדמיינים שנוגעים- גם זה אסור.
הכל מוביל לכיוון אחד, מגע של חיבה בין איש לאישה שאינם בעל ואשה- אסור מהתורה,
(העתקתי כאן דברים שכתב אדם שלא כתב את שמו, בענין מגע בין בן לבת, "נגיעה אסורה יש אומרים מדאורייתא, וזו שיטת הרמב"ם, ולפי הרמב"ן האיסור הוא מדרבנן (שולחן ערוך יורה דעה קצ"ה י"ז. ש"ך ס"ק כ). בכל אופן, גם לפי הדעה שהאיסור מדרבנן הרי הוא חמור, לא פחות מהפרדת כלי חלב ובשר ואיסור אכילת עוף בחלב, שהן הלכות דרבנן. איננו קראים חלילה, ואנו מקפידים על הלכות דרבנן כדאורייתא. בדעתו של הרמב"ם עצמו יש מחלוקת. לפי ה"בית יוסף" הלכה זו היא ב"יהרג ואל יעבור", ולפי הש"ך, האיסור הוא אמנם מן התורה אך לא ב"יהרג ואל יעבור". (שולחן ערוך יורה דעה קצ"ה י"ז)").
ולכן חז"ל אסרו עלינו הרבה דברים שעלולים לגרום בסופו של דבר למגע אסור. (וכמו שאמרנו, גם אם איננו מבינים או שאיננו מרגישים שזה גורם לכך, לחז"ל היתה חכמה עמוקה מאוד ואם הם אמרו שזה עלול להוביל למגע אסור- זה כולל את כולם, גם את מי שחושבת שאם רק תצחק עם איזה בן לא יקרה כלום. זה כולל גם אותה)
חברתך עזבה את הקשר שהיה לה וכעת קשה לה משום שנוצר חיבור נפשי בינה לבין אותו בן, לענ"ד על דבר מסוג זה כתוב בפרקי אבות "לפום צערא- אגרא" (פרק ה' משנה כ"ב) לפי הצער שאדם מצטער, לפי רמת הקושי, כמות הזיעה שאדם מאבד כשהוא מקיים מצוה כך שכרו יהיה מרובה. אם קשה לחברתך לשכוח, זה לא יגרום לה לחזור אליו ולעבור על איסורים, זהו צער מובן שעוברים כאשר מסתיים קשר, זה דבר שכמעט כל אדם בעולם חווה אותו. אין בצער זה איסור הלכתי, אך מצד שני יש כאן מצוה גדולה, אם יש קשרים שמסתיימים מכל מיני סיבות גשמיות, הרי שבמקרה של חברה שלך מדובר בקשר שהסתיים לכבוד ה' יתברך! חברה שלך מוסרת את נפשה למען רצון ה' יתברך ועל כך בוודאי ששכרה מרובה כמו שלימד אותנו התנא בפרקי אבות. ובע"ה היא תתגבר על זה ותזכה לבנות בית כשר ונאמן וקדוש ומתוק בישראל שיבנה על יסודות של תורה וטהרה לכשיגיע הזמן, בזכות שהיא כעת מזככת את עצמה ע"י הייסורים שהיא חווה מתוך שנפרדה ממנו. ועל זה שמעתי פעם חידוש יפה על מאמר חז"ל "דרש רבי עקיבא, איש ואשה, זכו, שכינה ביניהם, ואם לאו, אש אוכלתם" (מסכת סוטה י"ז) שואלים על זה, מה? זה לוטו?! אם זכו אז שכינה ביניהם ואם לא זכו אז אש אוכלתם?! זה לא נראה הגיוני. אלא שהמילה "זכו" היא לא מלשון "זכיה" אלא "זיכוך" והכוונה היא כזו, אם בני הזוג זיככו את עצמם ובחתונתם הם זכים וטהורים אז השכינה תהיה ביניהם. לכן גם לחברתך בע"ה תהיה שכינה בביתה מתוך שהיא זוכה להזדכך. ובכלל, לכל נערה ונער בגיל ה"עשרה" שיש את הרצון בקירבה למין השני והם מתגברים על רצון בוסרי זה ובונים את עצמם לפי רצון ה' עד לזמן הראוי, עצם ההמתנה הזו היא לא קלה ולכן היא מזככת אותם, לכן לא חייבים לנתק קשר ולסבול יסורים כדי שיזכו ששכינה תהיה ביניהם, אלא עצם זה שהם שומרים את עצמם לבן הזוג האחד שמתאים להם, זה בעצמו יזכך אותם בע"ה.

אני רוצה לחזק את ידייך ולומר שאני ממש מעריכה אותך על העוצמות שמשתקפות מתוך שאלתך ואני מברכת אותך שבע"ה תהיי בדרך של עליה כל ימי חייך וגם תזכי להעלות ולרומם ולעזור לחברותייך ולכל סביבתך.
מעריכה מאוד.
שלי
sheunt@gmail.com