בירור הלכתי בהלכות בורר

שלום וברכה,
בשאלתך את שואלת שתי שאלות בהלכות שבת שקשורות למלאכת בורר. שני העניינים אינם פשוטים כל עיקר ויש בהם מספר חילוקי דינים ומחלוקות בין הראשונים והאחרונים. אני מניח שעסקתם בנושאים אלו בכתה, ואני לא בא כאן לחלוק או לשנות ממה שלמדתם. אני אציג כאן חלק מהדיונים שקיימים בנושא, ובכל מקרה לגבי הוראה הלכה למעשה עלייך לשאול את מורה ההוראה שלך מה השורה התחתונה. מכיוון שמדובר על עבודה ולימוד במסגרת תושב"ע אני ארחיב בדיונים ההלכתיים בנושא, אך יש לזכור שלא הבאתי את כל הדיונים בנושא היות והם מאוד ארוכים ולא תמיד פשוטים.

מלאכת בורר בחפצים:
הט"ז (סימן שיט ס"ק יב) סובר שישנה בעיה של ברירה גם בדברים שאינם אוכלים, "כגון לברור כלי מתוך כלים". ובמ"ב (ס"ק טו) הביא דברי הט"ז.
על ההשלכות של פסיקה זו כתב ערוך השולחן (סימן שיט סעיף ח):
"ולפ"ז יש לשאול שאלה גדולה, דאיך מצאנו ידינו ורגלינו בכמה דברים, כגון שמונחים מעורבים כפות ומזלגות וסכינים ואנו צריכים כעת לסכינים… וכן כשתלויין הרבה בגדים על הכותל ונצרך לשנים ושלשה בגדים… וכן אם היו מונחים הרבה ספרים מעורבים זה על גבי זה וצריך כעת לאיזה ספרים…".
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן לה) ישנו דיון האם יש מלאכת בורר בכלים. הוא פותח בכך שבש"ס ובראשונים מצאנו מלאכת בורר רק באוכלים. הראשון שהעלה לאסור זה הט"ז (ס"ק יב) וגם, בו אין דברים ברורים. הרבה מהאחרונים קבלו את דברי הט"ז, אך חלקם חלקו עליו. הראשון שחלק עליו ישירות הוא האור שמח, שמסביר שלט"ז יש איסור של בורר רק כאשר יש שני מיני מתכות מעורבים יחד. בתשובתו הוא מעלה שלושה יסודות שניתן להקל לפיהם:
1. במקרה של כלים ישנם מצבים ששניהם אינם פסולת. בשני אוכלים הסברנו שהאיסור משום שלגביו אחד הוא פסולת, אך כאן אם הוא מפריד סכין ממזלג, וודאי אין זה נחשב כפסולת.
2. כאשר כל אחד ניכר בנפרד אין איסור, אלא רק כאשר יש שניים שהם בלולים יחד. כחילוק זה כותב גם הבה"ל. (הרב עובדיה יוסף פוסק להקל לפי שתי סברות שלו גם לפי התרומת דשן משום ספק ספיקא – שו"ת יביע אומר ח"ה סי´ לא).
3. הוא מביא סברה חדשנית שהוא ראה* אם האדם יחזיר בעתיד את המצב לקדמותו והכל יחזור לערבוב, אזי אין כאו ברירה אלא העברה ממקום למקום. במקרה זה הוא לא תיקן כלום:
"אלא ודאי שהוא לטעם הנ"ל, דכיון דהמנהג הוא שלאחר ההשתמשות של הבגד או הכוס חוזרין ומניחין אותו באותו מקום מעורב עם האחרים א"כ מוכח דגם הלקיחה מתחילה לאו ברירה הוא אלא לקיחה ממקום למקום הוא… אבל אנחנו לא שמענו מאבותינו ורבותינו שהיו מזהירים על זה, גם לא ראינו אפי´ מהם עצמם שיהיו נזהרים בזה, ועכ"ח הטעם כנ"ל דבכה"ג שהדברים דרכם להיות מונחים תמיד ביחד, דלאחר שאינן נצרכין חוזרין ומניחין אותו שם בתערובות עם אחרים לית ביה משום בורר, ולדעתי לאחר שהסברא טובה ונכונה א"צ כלל לראי´ מתוך דברי הש"ס והראשונים כי חיך אוכל יטעם שדברי טעם הם וסברא דאוריית´ הוא… ".
שטיפת פירות:
"אין שורין את הכרשינין דהיינו שמציף מים עליהם בכלי כדי להסיר הפסולת, ולא שפין אותן ביד כדי להסיר הפסולת דהוה ליה כבורר, אבל נותנן בכברה אע"פ שנופל הפסולת דרך נקבי הכברה". (שולחן ערוך שיט, ח)
"כרשינין- הוא מאכל בהמה וה"ה תפוחי אדמה וכל כה"ג לא יתן עליהם מים כדי להסיר האבק והעפר מעליהם:"(משנ"ב ס"ק כט)
מקור דינו של השו"ע מופיע בגמרא וכך פוסק הרמב"ם. משנ"ב פוסק שאסור לשטוף תפוחי אדמה, והשאלה היא האם יש כאן איסור גורף על שטיפת פירות וירקות. הרב עובדיה דן בעניין זה ב´לוית חן´ (סימן נב) ומתיר לשטוף פירות וירקות, ומביא הרבה אחרונים שכך מבינים להלכה. בשו"ת שבט הלוי (ח"א, נב) חולק על כך והוא מצריך להדיח ענבים אם יש פסולת ממש. הרב עובדיה אומר שהאחרונים פסקו בשונה משבט הלוי, ובשו"ת אגרות משה (ח"א, קכה) מביא שלושה טעמים שונים להתיר שטיפה:
א. הוא שוטף ואוכל לאלתר.
ב. רוב הפעמים מטרת הרחיצה היא ליתרון בלבד, ורוב בני אדם היו אוכלים גם ללא רחיצה. {לפי שני טעמים אלו יש הסכמה לדברי המשנ"ב, ומסבירים מדוע המקרה של תפוחי אדמה הוא שונה}
ג. לא מצאנו איסור לשטוף אלא רק להשרות. כאשר אנו רוחצים אין בכך ברירה אלא דרך רחיצה. כמו שמותר לרחוץ כלים מותר לרחוץ פירות. {השווה ללוית חן ולתשובת הציץ אליעזר}
ד. ציץ אליעזר (ח"ו, לז)- הוא מביא חילוק שונה בין הדחה שיטחית שהדין הוא כבורר. אך אם הוא מדיח ברמה גבוהה אזי דין זה מקביל לקולף פירות לאוכלם לאלתר ואז הוא כבורר אוכל מתוך פסולת:
"ועפי"ז נראה לפענ"ד להוסיף לומר דכשמדיחין הפירות לשם זהירות – בריאותי למען לנקות הפירות מכל מיני חידקים העלולים להיות דבוקים בקליפות, ומכל ליכלוך קל שדבוק ומחובר עליהם כפי ההוראות המתפרסמות על כך מידי פעם ממחלקת הבריאות והרפואה, אזי מותר להדיחן במים בכל גוונא דהחדקים שעל הקליפות הרי המה כליכלוך מודבק על הקליפות שאינם יורדים ע"י נתינה במים בלבד. אלא צריך לשם כך לרחוץ הפירות ביסודיות ולכך שפיר הו"ל זה תו כקולף פירות ומסיר קליפתן דמותר סמוך לאכילה."
קילוף פירות:
הרמ"א (סוף סימן שכ"א) פסק להתיר קילוף שומים, אם זה לאלתר ולאכול. הבית יוסף (שם) מביא את דעת ר´ פרץ, שכל ההיתר הוא דוקא מעט מעט, אבל לקלוף הרבה אסור (ולא הביאו הרמ"א להלכה).
באופן עקרוני קליפת פירות בשביל שימוש מיידי מותרת. הסברה לכך היא יסוד מאוד חשוב בהלכות שבת כפי שנסביר. הרלב"ג מסביר מהי מלאכה שאסרה התורה בשבת (על התורה- שמות א עמוד 341 הוצאת מעליות) ש´ראוי ותדע כי מלאכה היא פועל מה אנושי תהיה התחלתו מן השכל המעשי, יכוון בו תכלית מן התכליות… והנה חייבה התורה על המלאכה שהיא מכוונת עבור זולתה´. הרלב"ג מסביר את דבריו בדוגמאות- בישול ואפייה מטרתה תיקון המזון והתפירה תיקון הלבוש וכו´. מתוך כך אין מתחייבים על מלאכות שאינם בעבור זולתה.
הרלב"ג בהמשך פירושו (עמוד 351) מסביר מהי מלאכה שאינה בעבור זולתה. הרלב"ג מסביר שאכילה איננה מלאכה מפני שהיא נכנסת בגדר הפעולות הטבעיות- ´כי הבעלי חיים כולם יעשו זה הפועל, ולזה לא נאסרה בשבת´. כל פעולה שאין בה מלאכה שכלית שהאדם התייחד ביכולת עשייתה אינה מלאכה. נאסרו מלאכות שמטרתן הכנת אוכל או יצירת לבוש מפני שרק פעולות אלו הן מלאכות. הרלב"ג מסכם את יסוד זה בסוף פירושו לפרשה:
"השורש השני הוא שמה שאינו מסודר משכל מעשי- לא יכנס בגדר המלאכה* כמו שבירת הפירות לאכול מה שבתוכם, ושבירת הכלים לקחת האוכל או המשקה שבתוכם, אם לא עשה השבירה בדרך מלאכה ואומנות. וזה, כי בעלי החיים יעשו גם כן כשיאכלו עליו, ולזה לא יכנס בגדר המלאכה".
סיכום:
כפי שראית הרחבתי בדיונים ההלכתיים שמופיעים בנושא זה בספרות השו"ת. אני מקווה שהתשובה לא הייתה יותר מדי מסובכת ושתעזור לך בלימודייך. לגבי הלכה למעשה אני ממליץ לך אחרי שלמדת עם הנושא לדבר עם הרב שלך ולשמוע את דעתו בנושא. אם נשארו שאלות נוספות או שישנם דברים לא ברורים את מוזמנת לפנות אליי במייל או בשאלה לאתר.
רק טוב והרבה הצלחה,
אוהד.
ohad_fix@hotmail.com