בפסח אנחנו חוגגים את היציאה מעבדות לחירות. מעבדות של מצרים לחירות של עבודת ה'. אבל מדוע זו חירות? ידוע שירו של ר' יהודה הלוי האומר: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבד חופשי". מה הטענה של ר' יהודה הלוי? למה רק עבד ה' הוא חופשי?
מה בעצם האפשרות השנייה? לעשות מה שמתחשק לי. הבעיה היא שבשביל לעשות את מה שמתחשק לי, אני צריך כסף וזמן. נלך ונשאל אנשים: "האם יש לך מספיק כסף וגם מספיק זמן?". רוב האנשים יענו שחסר להם כסף או זמן, ובמקרים רבים חסר להם גם כסף וגם זמן. מעט האנשים שיש להם מספיק כסף ומספיק זמן, אומרים גם הם שהחיים קשים. למה? "למה לא?" הם יענו. כל אחד סוחב על הגב את הבעיות שלו.
אם כן, מי שמח ומרגיש שטוב לו בחיים? מי שלא כבול במעגל הקסמים של הנאה-כסף-זמן. מי שהשמחה שלו לא תלויה באיזה רכב הוא נוסע, באיזה סמרטפון משוכלל הוא מתקשר הביתה, בפינוקים ובהנאות שונות ומשונות. עבד ה' הוא לבדו חופשי.
אך לכאורה טענת ריה"ל הייתה נכונה אילו עבודת ה' הייתה רק בדברים ה"מרכזיים" בחיים ובעבודת המידות. איזו מין חירות זאת כשיש כל כך הרבה הלכות, פרטים ופרטי פרטים, שמשתנים על פי מצבים וזמנים שונים. האם כך מרגיש האדם משוחרר וחופשי?!
הנקודה הזאת נוגעת בבעיה נוספת. אנחנו לא מספיק חיים את המשמעות של עבודת ה' שלנו. אלא שהבעיה הזאת כללית מדי, ונוגעת כמעט בכל דבר. הרי בכל מצוות קטנה אנחנו זוכים להשראת שכינה. אדם שהזהות שלו כעובד ה' ברורה, והוא מרגיש קשור לה' ולתורתו, הוא גם מסוגל להבין איזו שמחה זו כשזוכים להשראת שכינה, ואז הוא גם מברך מכל הלב "ברוך… אשר קדשנו במצוותיו", ומבין את המשמעות של "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הירבה להם תורה ומצוות". כל מצווה היא מתנה בשבילו. אבל אנחנו תקועים רחוק מאחורה. נקרעים במתח שבין הנשמה שלנו, שרוצה קדושה, ובין הנפש שלנו, שבמצבה הנוכחי, והזמני, עדיין מחפשת להתפלש קצת בבוץ ולהנות מקרקורי צפרדעי הביצה. אז מה הפלא שאנחנו מרגישים שהמצוות מכבידות עלינו?!
"הגיע הזמן להאמין שריבון העולמים נותן לנו חירות לחיות את החיים הכי יפים. אולי סוף סוף נבין שכולנו חופשיים, וזה רק אנחנו המשעבדים את עצמנו. אז שכל אחד יקום ויהיה מושיע ויגאל עצמו מידיו!" (ביני לנדאו, "עבדים", מתוך האלבום "משכן")
זו אחת העבודות המיוחדות והמתוקות של חג הפסח. להיזכר מי אנחנו. להי
