בשבילי נברא העולם – גאווה או ענוה?

שלום צדיקה! מצטער שהתשובה נשלחת אחרי המון זמן, מקווה שתסלחי לי.

ממש יישר כוח! שאלת שאלה מעולה שנוגעת לעבודה שלנו בכלל בעולם הזה!
מקווה שהקב"ה יעזור לנו לנסות לענות [יחד] על השאלה בצורה הטובה ביותר.

ברשותך, ננתח את המושג [ענווה] בהתחלה…

[מידה טובה]
חכמים זיכרונם לברכה כתבו חיבורים רבים על מידת הענווה, ואחת מהמפורסמים שבחיבורים הוא "[איגרת הרמב"ן]", שהוא מכתב שמיוחס לרמב"ן, [רבי משה בן נחמן], שעל פי הייחוס נכתב לבנו נחמן.

האיגרת היא מסוג צוואה רוחנית, וכוללת דברים בחשיבות הענווה והימנעות מכעס.

באחד הקטעים הרמב"ן כותב:
"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת…

תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא [מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת], שֶׁנֶּאֱמַר: "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה´" (משלי, פרק כ"ב פסוק ד´)".

אז מה היא בעצם מידת הענווה הכול – כך מומלצת הזאת?

[פרי – גת]
מצד אחד יש את ה[ענבים], אותם מביאים לגת, ושם מכינים יין או מיץ ענבים. איך מכינים?

הגת היא משטח דריכה, ומתחת לגת עוברת מערכת ניקוז של צינורות ותעלות, שמובילה מיץ ענבים אל מפלסים נמוכים יותר, עד בור בו אוגרים את מיץ הענבים – [עליהם דורכים] בגת ברגליים יחפות.

[העניו מכל אדם]
נשאלה השאלה פעם – איך משה כתב על עצמו בתורה:
"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, [עָנָו מְאֹד*מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה]" (במדבר, פרק י"ב פסוק ג´).

איך אדם עניו יכול לכתוב על עצמו דבר כזה? זאת [גאווה]!

ובכל זאת: משה רבנו היה העניו מכל אדם ועדיין מנהיג ישראל עצום ומשמעותי!

אלא שיש [הגדרה אחרת] לתיאור של עניו:
עניו הוא לא אחד שהולך עם פרצוף ברצפה. הוא לא סוג של ילד כאפות שאפשר "לדרוך עליו", והוא ישלים עם זה, כי הוא חוזר ואומר כמו תוכי – "אני עניו, ולכן אני כלום, זה בסדר שידרכו עליי".

([הערה חשובה]: זה לא אומר שהוא צריך להיות אלים כלפי הדורך = כעס).

[קומיקס]
אדם עניו מכיר בערך עצמו, [מכיר את כל צדדיו], החזקים והחלשים.
הוא מבין ומרגיש שכל המעלות שהוא התברך בהן – לא באו מכוחו, אלא כמתנה מהקב"ה.

הוא שמח בחלקו, והוא יודע, שבזכות כוחו, ומצבו העכשווי – [הוא ורק הוא] נועדו לתקן את העולם, בדרך שאף אחד אחר לא יכול!

ממש כמו כל הגיבורים מהקומיקס, שכמובן – רק הם יכולים להציל את העולם, רק לאותו אדם יש את הכוח לתקן משהו מסוים.

אבל כאן יש סכנה של [גאווה], שהיא ממש ההפך מענווה – מה עושים? [איפה הגבול]?

איפה באמת מוצאים את האיזון בין הגאווה ותחושת העליונות שיכולה להופיע בתוכנו, לבין אותה הערכה עצמית פשוטה ואמיתית שצריך אותה כמובן, ושהיא באמת ענווה בריאה ונקייה?

[שעת סיפור]
מסופר על [ר´ שמחה בונים מפשיסחא] (אדמו"ר, וממשיך דרכו של היהודי הקדוש מפשיסחה), שהיה אומר לתלמידיו:

"כל אחד מכם צריך שיהיו לו שני כיסים ובהם שני פתקים שתוכלו להשתמש בכל אחד מהם [לפי הצורך]. בכיס האחד מונח המאמר: "בשבילי נברא העולם" ובכיס השני מונח המאמר "ואנוכי עפר ואפר"".

ואולי זה לב העניין! אולי כאן נמצאת התשובה להתמודדות הזאת כולה – שאין באמת סתירה בין הערכה עצמית לבין ענווה, יש רק צורך בתמרון ואיזונים.

[הבנה נכונה]
זה דורש מאיתנו להסתכל על הדברים ב[הסתכלות רחבה]:

[שמצד אחד]: לדעת שהקב"ה העניק כוחות וכישרונות מדהימים, ולגמרי מותר לשמוח בהם מאוד.
[ומצד שני]: לדעת לזכור גם שהם [תפקיד], שקיבלנו אותם בכדי להיטיב בעולם.

ברגע שאדם לומד לייחס את הכוחות שלו לקב"ה ולא לייחס אותם רק לעצמו, הוא מתחבר לעובדה שכל מה שהוא עושה יהיה מתוך מגמה של הבנת הערך, וכך זה הכי אמיתי. [כמו לראות את עצמך כשליח כאן בעולם].

[לסיכום]
אז, בשביל מי נברא העולם? [דווקא בשביל הענווים]! שמצד אחד: נהנים מכל מה שניתן להם, ומצד שני:יודעים שהכול ניתן מהקב"ה, ולכן מנסים בעזרת מה שניתן לבצע את תפקידם בעולם.

מקווה שעזרתי, ואשמח לדעת אם כן.
את הרבה יותר ממוזמנת להגיב לי למייל על כל דבר (אפילו סתם כדי לשתף…)

חג פורים שמח ומבדח!

דורון

dozkih@gmail.com