גאווה וענווה.. מה זה? ואיך זה קשור לעין טובה?

שלום לך,
יפהפה לראות כמה הרצון שלך למידות טובות, ובמיוחד לענווה, מביא אותך לחשבון נפש כל כך מפורט על מעשים של יום יום. זה ממש לא מובן מאליו!

יש המון לכתוב על המידה הזאת, והנקודה שנראית לי הכי חשובה היא שענווה היא מעבר לתכונת אופי – היא יותר כמו הבנה או ידיעה על מקומנו בעולם. ברגע שאנחנו מבינים באמת שאין בנו שום דבר טוב יותר מאחרים, לא משנה מה ההישגים שלנו או כמה טוב אנחנו יודעים לקרוא רש"י, הידיעה הזאת לא נותנת לנו להרגיש גאווה על אחרים. הנקודה הזאת נראית לי נכונה מכיוון שאפשר להוכיח אותה בקלות – הרי אם תלכי למקום בו כולם יודעים לקרוא רש"י ברמה מאוד גבוהה – את לא תרגישי גאווה למרות שאת אותה אחת, נכון? כך אנו רואים שהגאווה אינה סתם מידה בעייתית, היא נובעת ממחשבה לא ישרה שגורמת לנו להעריך את עצמנו כטובים יותר מאחרים, על סמך הישגים מקריים שהם יוצאי דופן לא בגללנו, אלא בגלל החברה בה אנו חיים. משה רבינו היה עניו מכל אדם, לא רק בגלל עבודת מידות, אלא גם בגלל שיותר מכל אדם, הוא הכיר את אפסותו אל מול הבורא. אנחנו משתדלים להאמין בזה ככל יכולתנו, אבל משה רבינו, מתוך שהכיר את בוראו, ידע שהוא עפר ואפר לעומתו. דרגת הנבואה הזאת לא נתנה לו אפשרות להתגאות, מכיוון שהוא ידע ידיעה מוחשית לחלוטין שאין בו כלום אל מול הקב"ה.

אז איך רוכשים את הענווה? קודם כל, מנסים להתרחק, אפילו אם זה קצת מלאכותי, מכל מיני סיטואציות שיביאו לנו "כבוד" שיכול להביא אותנו לידי גאווה. כאן חשוב לציין לא לקחת את ההמלצה הזאת לקיצוניות, שיכולה גם להביא לענווה מזויפת. רק לראות שמצמצמים את הביטוי שלנו במה שיכול לגרום לגאווה מיותרת. לדוגמה, יש לי חבר טוב בוגר יחידה מובחרת, שלא לובש חולצות של היחידה מסיבה זאת. הוא יודע שחולצה של אותה יחידה גורמת לאנשים להעריך אותו בצורה לא עניינית, ולכן נמנע מזה. אם את רואה שיש דברים שגורמים לך לגאווה או לגילויי כבוד מוגזמים, את יכולה להמנע מהם בעדינות. כמובן שאת לא צריכה לדכא את היכולות שלך ואת הידיעות שלך, ואם זה מתבקש להגיד אותם בכיתה אז זה מצוין, בגדר הטעם הטוב. אם זה משפיל אחרות זה כמובן בעייתי, זה קו גבול דק שאת צריכה לברר מתוך הכרה של המציאות בה את חיה.

לגבי התיאורים של התחושות שאת מרגישה ביחס לחברות שלך. קודם כל, יכול להיות שאת באמת יותר צדיקה מהן. אבל מה זה אומר? הצידקות שלך היא מול ה´, והמצב שלהן לא רלוונטי לצורך העניין.
חוץ מזה שאולי יש אלף ואחד דברים שהן יותר טובות ממך בעבודת ה´, דברים שאת לא רואה. אין לך שום אפשרות למדוד את הכוונה שלהן בתפילה, את כיבוד ההורים שלהן, ובעיקר לא את הנסיונות שהן עוברות. גם אם נראה שאת טובה יותר במשהו, אין לך שום דרך לדעת איזה נסיונות הן עברו בדרך למקום בו הן נמצאות עכשיו, שהוא אולי גבוה הרבה יותר מהנקודה בה הן התחילו.
אנחנו לא "מודדים" צידקות רק לפי ערכים סטנדרטיים, אלא גם (ואולי בעיקר) לפי התהליך שאדם עבר. תסכימי איתי שיש גדולה מיוחדת במי ששומר למרות קשיים רבים וחברה לא מפרגנת, גם אם יש לו כמה החלקות, לעומת מי ששומר על הכל בסביבה תומכת(וגם זה גדול מאוד). מאחר ואת לא יכולה לדעת מה הנסיונות של חברות שלך, תסכימי איתי שיהיה קצת מצחיק לנסות להרגיש צדירה יותר מהן. גם לימוד זכות עלול לבוא ממקום יהיר, כאשר אנחנו כביכול נותנים ציונים להתנהגות של אחרים. המונח שעדיף לדעתי להשתמש במקרה הזה, הוא פשוט עין טובה – לראות אחרים כמו שהיינו רוצים שיראו אותנו, אנשים שמשתדלים לעשות טוב ומדי פעם נופלים.

לסיכום, את לא צריכה להתבייש ביכולות שלך ובכשרונות שזכית להם, וגם לא צריכה למנוע אותם מהסביבה. מה שכן, לעשות את זה בטוב טעם כמו שאני בטוח שאת יכולה לעשות, בלי לגרום לאחרות להרגיש לא טוב או להוציא את עצמך גאונה.

ניכר שחשוב לך מה אחרים חושבים עליך, את ממש לא היחידה, זה צורך טבעי שיש לכל אחד. השאלה היא כמה הצורך הזה מעצב לך את תחושת ההערכה העצמית. האם את מעריכה את עצמך על פי מה שאחרים חושבים עליך? כולנו כן במידה מסוימת, אבל כדאי לצמצם את זה ככל שניתן… מתי שתרגישי שלמה וטובה עם עצמך בזכות עצמך, לא תחפשי את הערכת הסביבה כל הזמן, וממילא לא להפגין את כשרונותיך בתורה שנראית לך בעייתית. את טובה כפי שאת, תזכרי את זה, בלי קשר ליכולת שלך לקרוא רש"י או לדעת משהו שאחרות לא יודעות.

את מוזמנת לפנות או להגיב, כאן באתר או במייל: yoavsb@gmail.com

רק טוב!
יואב.