שלום לכבוד הרב/נית!! באחד הפורומים פה באתר היה לנו וויכוח שבמהלכו אחד האנשים אמר, "מי שמתגאה כאילו עובד עבודה זרה"' והוא טען שזה דבריי הרמח"ל. השאלה שלי היא- ברגע שאני מתגאה על עצם זה שאני דתיה/ יהודיה/ חלק מהעם הנבחר ולא בכדיי להשוויץ לפניי אחרים, האם זה נקרא שאני עובדת עבודה זרה? בתודה מראש. טלאור.
שלום טלאור!
השאלה שלך היא שאלה מצויינת! הרי אנו מתגאים בכך שעמנו הוא עם סגולה ובנו בחר ה' מכל העמים, האין זו גאוה פסולה שיש להמנע ממנה? אולי עדיף לחשוב שאנו עם ככל העמים וננצל ממידת הגאוה?
למען הדיוק אני רוצה לתקן שאלו דברי חז"ל (סוטה דף ד ע"ב) ולא דברי רמח"ל. חז"ל לימדו אותנו שהגאוה היא מידה פסולה שיש להמנע ממנה באופן מוחלט. רמח"ל בספרו "מסילת ישרים" (פרק י"א) מרחיב בהסבר התוצאות השליליות הנגרמות ממידת הגאוה ומזהיר על הריחוק הרב שיש להתרחק ממנה.
ועכשיו לגוף השאלה: נקדים בקצרה שיש להבין מהי מידת הגאוה. אדם בעל כשרונות מסויימים או תכונות מסויימות שטוען שכשרונות ותכונות אלו אינם קיימים אצלו, לא נחשב לאדם עניו. אדם חכם, עשיר, חזק וכו', שטוען שאין לו תכונות אלו, פשוט לא דובר אמת. הענווה האמיתית היא להכיר בתכונות שקיימות, אך לזכור שהקב"ה הוא זה שנתן לו את היכולות הללו (עי' בדרשות הר"ן, הדרוש העשירי על הפס' "כחי ועצם ידי"). כמובן שאין הכוונה ללכת ולספר בראש חוצות כמה שהוא חכם או חזק, אך יש להכיר בתכונות אלו, וכשיבוא העת שיצטרך להשתמש בתכונות אלו לתועלת, לא יהסס לעשות זאת.
בשאלתך אנו נתקלים במצב מעניין. הקב"ה, שהזהיר אותנו ממידת הגאוה, הוא בעצמו דורש מאיתנו להשתמש בה ולזכור שאנו עם סגולה. כפי שהסברנו, אין זו גאוה כלל וכלל! הרי אנו לא מתגאים בהישגים שהיינו יכולים לחשוב שהגענו אליהם בעצמנו, אלא מתגאים בכך שהקב"ה בחר בנו מכל העמים! זו בחירת הקב"ה בנו ללא שום קשר למעשים שעשינו או לא עשינו. הקב"ה בחר בנו ולא כדי שנחשוב שאנו עם ככל העמים. הוא בחר בנו כדי שנכיר בכך. לא בכדִי אנו מברכים בוקר בוקר את ברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה מדייק שקודם כל "בחר בנו", ורק אח"כ "ונתן לנו את תורתו", משום שהתורה לא גרמה לבחירה בנו, אלא הפוך. הבחירה בנו היא זו שגרמה לנתינת התורה. בחירת עם ישראל היא דבר שעלינו לזכור כל בוקר בברכת התורה ואסור לנו להתעלם ממנה.
הרב קוק מסביר (ב"אורות התחיה" פסקה ה') מדוע עלינו להשתמש בגאוה לאומית.
["טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו"], לשכוח את המעלה הגדולה של עם ישראל, "[החדלון (=ההפסקה) מההכרה של 'אתה בחרתנו']", לשכוח שהקב"ה בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון. "[לא רק משונים אנחנו מכל העמים… כי-אם גם מעולים וגדולים מאד מכל עם]", ולא בזכותנו אלא בזכות בחירת הקב"ה בנו, "[אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל]", כל עם ששוכח את יעודו ותפקידו הוא עם נחות ללא שום מעלה, וכך הוא גם בעם ישראל, "[רק בשכחת עצמנו הננו נשארים קטנים ושפלים, ושכחת עצמנו היא שכחת גדולתנו]", משום שכל מה שמייחד את עם ישראל הוא הבחירה של הקב"ה בנו, ואם לא נזכור את זה תמיד, נחשב עם שפל וקטן.
מעבר לכך, הרי היתרון שלנו על כל העמים לא מתבטא באפשרות לשלוט או להתנשא על עם אחר. להפך! אנו מחוייבים לשאר האנושות. אנו מצווים להשפיע מהמוסר האלוקי שלנו על העולם כולו, אנו מחוייבים לגרום לבריה כולה לקרוא בשם ה' ולתקן עולם במלכות שדי, "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו", "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אם נתעלם ממעלתנו, לא נוכל לקיים את גזירת ה'! לא נחשוב על עצמנו כראויים לקרוא בשמו מכיון שנביט על עצמנו כשווים בין האומות!
[היום אנו צריכים לפתח את הגאוה הלאומית שלנו יותר מתמיד]. יש תחושה בציבור של התנצלות כלפי שאר האומות (ובמיוחד כלפי ארצות-הברית), יש רצון להדמות לשאר האומות, לא להרגיש נבדלים. תחושה זו מוטעית מיסודה ויש לשרש אותה. אנו צריכים לחזור לעצמנו, להכרת גדולתנו, להכרת בחירתנו משאר האומות, ובעזרת ה' נעשה ונצליח!
איתי, חברים מקשיבים.
