גאווה מותרת?

שלום לך!
קודם כל, תודה על מילות ההערכה שמחזקות אותנו!
ודאי טוב ומועיל שעודדת את עצמך, שכן ללא עידוד האדם שוקע בעצבות שעלולה להוביל אותו לחטאים ולנפילות קשות.

לגופו של ענין, זה שאדם הוא עובד ה' אמור להפוך אותו ליותר טוב, ולא רק במובן של בין אדם למקום אלא גם במקום של בן אדם לחבירו, כך כותב הרב קוק שהמוסר [האנושי] בלא מקורו [האלהי] , סופו להתדלדל והערך שלו ממועט (אורות ישראל פ"א, ז'). אם כן, המוסר שנובע מתוך אמונה הוא טהור ומזוכך יותר ממוסר שנובע ממצפון אנושי נטול אמונה.
לכן ביחס להרגשתך שאת טובה יותר מהם, אם את תולה זאת בכך [שאת] יותר מוצלחת מהם, [והם] פחות טובים הרי זה יכול להביא אותך לגאווה. אך אם את תולה זאת בכך שחונכת למדות טובות ואמונה בה', ושאלמלי [הקב"ה] זיכה אותך בחינוך זה את יכלת להיות בדיוק כמותם, אם כן אין כאן גאוה וזלזול באחרים אלא הכרה באמת מתוך אמונה בה', וודאי שיש להתעודד מכך.
כך מצינו שלומדי התורה מודים לה' שזיכה אותם לשבת בבית המדרש ולא נפל בגורלם להיות יושבי קרנות שמכלים את זמנם בדברים בטלים (ברכות כח ע"ב) וכן מצינו שהמוראים עודדו את עצמם ואמרו: אני (העוסק בתורה) בריה, וחברי (עם הארץ) בריה. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה (כלומר המלאכה שלי קלה יותר) כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי (שאינו מחפש לעסוק בתורה כמוני) כך איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר הדין עמו (הצדק עמו שאין לו יכולת לעסוק בתורה אלא מעט ואין על כך שכר), שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.
וכך כתוב שבשמחת בית השואבה היו החסידים אומרים אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו ובעלי התשובה היו אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו (סוכה נג ע"א)
ומכל מקורות אלו אנו מבינים עד כמה חשוב שהאדם עודד את עצמו בהכרת ערכו ומעשיו הטובים וכל זאת כדי להמשיך ולעלות במדות טובות באמונה ובקיום התורה ומצותיה.
בהצלחה רבה
שי.