שלום.
לאחרונה יצא לי להרהר בשאלה הבאה:
למדנו במדרש על שני אנשים במדבר שיש לאחד מים שמספיק רק לאחד, שעל אותו האדם לשתות את המים כי חייו קודמים לחיי חברו. אבל מנגד בכל הסיפורים שסיפרו לנו בילדותינו על כל גיבורי ישראל, שלרגע אחד אינני חושבת שאינם גיבורים, סיפרו שהם מסרו את חייהם כדי שחבריהם יחייו. האם זה בסדר משום שככל הנראה אותו גיבור היה מת בלאו הכי ובכך הציל את חבריו, או שיש לזה נימוק אחר? ואם זה כך, אז אני מקשה ומוסיפה: מי יכול לקבוע שהוא בלאו הכי יפגע ולא ינצל בנס כלשהו?
אני מדגישה: השאלה ממש לא נובעת מזלזול או פקפוק בכך שגיבורי ישראל הם גיבורים, אלא מתוך רצון אמיתי להבין את השאלה.
תודה מראש.
שלום לך,
נהנתי מהשאלה החשובה ששאלת. אכן כך אומרים חז"ל (בבא מציעא סב ע"א): "שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חבירך". להלכה נפסק כר´ עקיבא שאדם חייב להציל את עצמו לפני חיי חבירו. ישנה מחלוקת בנוגע לכניסה לסכנה עבור הצלת השני, אך במקום שודאי ייפגע אין חיי חבירו קודמים לחייו.
הגיבורים שמסרו את נפשם למען הצלת חבריהם הם גיבורים אמיתיים, וכמו שכתבת, שבמקרה שהפגיעה תיעשה בין כך ובין כך ודאי שיכול ומצוה גדולה היא להציל את השאר. איננו נביאים ולא יודעים מה תהיינה תוצאות הפגיעה, אך גם איננו סומכים על הנס ובהסתברות גבוהה שהנזק יתרחש בלאו הכי על דרך הטבע, הפעולה הנכונה היא כאותם גיבורים מוסרי הנפש שהזכרת. בנוסף לכך ישנה מחלוקת בנוגע להצלת רבים ע"י קיפוח חייו הפרטיים, שישנם הסוברים שאין לחלק בין יחיד לרבים וישנם הסוברים שדוקא ביחיד חייו קודמים אך לא בנוגע להצלת רבים.
אך יש להוסיף על הדברים. כל מה שנאמר כאן לא נוגע למלחמה וצבא. דעת רוב הפוסקים (ביניהם מרן הרב קוק זצ"ל וה"ציץ אליעזר") שבמלחמה יש חיוב למסור את הנפש עבור השני משום "לא תעמוד על דם רעך". אותם גיבורים שקיפחו חייהם במלחמות ובפעולות צבאיות עבור חבריהם קידשו את ה´ באופן שבודדים זוכים לו. ודאי שראוי להם התואר "גיבורים" ויש ללמוד בהערצה את מעשי גבורתם.
בעז"ה שלא נדע עוד שכול וכאב ונזכה לגבורה בחיים ולא במוות.
בשורות טובות,
איתי.
itaituch@gmail.com
