בעשרה בו, תענית ציבור, שבו סמך נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים ושׂם עליה מצור שלש שנים עד שהובקעה העיר בתשעה לחֹדש תמוז מן השנה השלישית לתחילת המצור.
במילים אלה מגדיר ספר התודעה את סיבת תענית עשרה בטבת.
טבת הוא זמן של התחלה 'נסתרת'. בדרך כלל אנו פוגשים את הגשמים בעוצמתם כאשר מגיע טבת. השנה הדבר ניכר מאוד לעין. בתקופת טבת לא רואים את הפריחה והלבלוב, לא אוספים את התבואה ולא יוצאים את הפרדסים והשדות.. להיפך, מתכנסים בבתים בלילות החורף הקרים והארוכים. זהו זמן שבו האדם פחות 'מתפקד' כי הקב"ה 'לוקח את העניינים לידיים', וכאשר אור ה' מופיע אנחנו צריכים זמן להסתגל אליו, לעבד אותו. לתת לגשם זמן לשקוע ולהצמיח, לתת לבורות המים להתמלא ולמעיינות הנסתרים לאגור את מימיהם. איננו מקבלים את הברכה באופן ישיר – זה לא כל כך בריא לעמוד בגשם.
אבל אנחנו מודעים מאוד לחשיבותה של ההתחלה. בלי שלב זה, השלב בו הקב"ה 'שותל' את רצונו לתקופה הבאה, נמצא את עצמנו במצב מאוד מאוד לא טוב.
כפי שהדבר לטובה, כך הוא חס וחלילה גם להיפך. כפי שאנו ביהדות מייחסים חשיבות רבה להתחלה בתחום חשיבות הבכורות, מצוות ביכורים ועוד, כך אנו יודעים לא לזלזל בתחילת פורענות.
צום עשרה בטבת הוא צום של התחלה. היו שזלזלו ובטחו בכוחם לעמוד במצור ולנצח את צבא האויב. לצערנו הם טעו.
איננו אדישים להתחלה אלא מבינים שהכול טמון בה. בחטא הקטן והראשון טמונה תחילת ההתדרדרות. קל יותר לעצור דברים בהתחלה, כאשר הם קטנים. אם מזלזלים בהתחלה של תופעה משלמים אחר כך מחיר קשה בסוף.
אגב, לפי חלק מהפרשנים גם ט' בטבת הוא יום של התחלה. ביום זה, על פי החשבון, נולד מייסד הנצרות (והיום הראשון בשנה של הדת שהרגה הכי הרבה יהודים הוא היום שבו מייסד הדת חגג את ברית המילה. אירוני, לא?). זהו עוד סוג של התחלת פורענות שטמון באופיה של תקופה זו.
ומה אפשר לקחת מזה לעצמנו בתענית הקרובה?
הדבר הראשון הוא כמובן בתחום הציבורי שבו עלינו ללמוד לזהות תופעות ולא לתת להן להתרחש. זהו הדבר הבולט לעין, למרות שלרובנו אין מה לעשות איתו באופן ישיר ויום יומי. אבל יש עוד משהו – עלינו לזהות בתוכנו את נקודות ההתחלה הקטנות ולייחס להן את החשיבות הראויה להן. לטפח אותן כאשר הן חיוביות ולנכש אותן מערוגת חיינו כאשר הן שליליות. לא פעם בת באולפנא שואלת אותי אם דבר מסוים מותר מבחינה הלכתית ות
