"איסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח"- אל תתנו לחג ללכת!!
אנחנו עומדים לפני שבת חול המועד, נשארו לנו עוד יומיים בלבד לשהייה והמגורים בתוך הסוכה, יומיים בהם נבקש שוב שלא לתת לחג ללכת, לבית הארעי שבנינו להיפגש בנו שוב בעוד שנה.
יצא לי בזמן האחרון לחשוב קצת על המושג בית.
יש משהו בבית שמקנה לך תחושת ביטחון.
הבית שלך יציב יותר ממך ומכל מה שזז מסביבך. הוא גבוהה ממך וגדול ובעיקר- קבוע. הוא לא בורח לשום מקום וגם אף פעם לא ילך לאיבוד. ובכלל, ממזמן הבית הפך להיות ממקום פיזי למקום שהוא עוגן נפשי המקנה לנו שלווה.
לעומתו, המילה 'ארעיות' יוצרת תחושה לא נעימה… ערעור של מקומנו הבטוח. אנשים רק שומעים את המילה 'רעידת אדמה' והלב שלהם רועד מבפנים, כאילו שתחת קורת הגג האדומה וקירות הבטון מסתכמים כל חיינו.
האדם המודרני מחפש נקודות שליטה וביטחון – בית, משכורת טובה קבועה, זוגיות יציבה שליטה בטבע, במשאבים, ביכולת ליצור ולפתח.
והנה, אחד מין החגים בשנה מבקש לבוא ולערער את הקיים, ולעזוב את המשכן הקבוע, החמים הנעים והמוכר. יוצאים הכול מביתם המרווח שנבנה בעמל כפיהם, ועוברים לגור בסוכה, בדירת ארעי פתוחה לרוח.
הסוכה חסרת הגג, נטולת הבטון ומלאה באורחים קטנים ומציקים כגון ברחשים ויתושים- היא הבית שלך.
הסוכה מבקשת 'לנער' אותנו ולהזכיר לנו שאפשר ללכת גם בלי חליפה ושכפ"ץ ושהאבזור הוא רק אמצעי, החומר איננו מטרה!
ישיבה זו בסוכה ממחישה לאדם בדרך בלתי אמצעית כי החומריות הנאגרת אינה מטרה לשמה, אלא אמצעי בלבד להעניק לו ביטחון קיומי.
שנזכה לביטחון אמיתי בריבונו של עולם ושהחומריות תהייה ארעית עבורנו!
חג שמח!
חברים מקשיבים!
