שלום,
רציתי לשאול שאלה בקשר לדתיים וחרדים.
אם להסתכל מקרוב, אפשר לומר שהציבור החרדי 'יותר טוב' מהציבור הדתי.
ולמה?
בוא נסתכל על הנוער שלנו, הרבה מאוד בנות הולכות במראה חשוף לא שומרות נגיעה. יש להן קשר עם בנים וכו'.
ברור שיש יוצאי דופן, אבל בכל זאת תורה היא תורה, ובעצם הציבור הדתי לאומי יותר מחפף עליה. מה שבפרוש אסור.
לעומתם החרדים מקפידים על קלה כבחמורה, שומרים את התורה באהבה, עם ידע רב, ורצון טוב. מה רע בזה?
הרי תורה נשארת תורה. ואצל הדתי לאומי רק אחרי שיותר מתבגרים וכאלו נהנים מהחיים כבר מתחילים להבין.
תמיד מזכירים את עניין הצבא.
אז יש לי שאלה, אנחנו בתור ציבור דתי לאומי מאמינים שהתורה היא אמת, ואנחנו גם יודעים שבלי לימוד תורה העולם לא יכול להתקיים.
אז אנחנו צריכים בעצם להגיד תודה רבה לחרדים שהם לומדים תורה, הרי בעקרון בזכותם עומד העולם, לא?!
החרדים מאמינים שציונות זה דבר חשוב, אבל אם הם לא ילמדו תורה, מי כן ילמד?!
אז חלק הולכים לצבא וחלק לומדים תורה, וזה לא דבר רע, אז למה כולם לא מסכימים עם זה?
תודה רבה.
שנינו במסכת סנהדרין (דף מ"ט ע"א): "אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה. דכתיב 'ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא', מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו – משום דיואב על הצבא. ומה טעם יואב על הצבא – משום דדוד עשה משפט וצדקה לכל עמו".
אכן, צריך ת"ח גדולים, אנשי תורה ורוח, וצריך אנשי מעש, נשק ומלחמה. כמובן, אין זה נוגע כלל לסוגיית תלמוד-התורה של אנשי הנשק, וסוגיית גיוסם לצבא של אנשי התורה. אך באופן כללי זהו סדר העניינים – איש על מחנהו ואיש על דיגלו.
הבעיה מתחילה בכך, שאנשי התורה לא יודעים להעריך את הצבא, קדושתו וערכו, ואנשי הצבא לא מעריכים את השפעת התורה בישראל, משמעותה וערך-הגדלתה והאדרתה. אומנם גם אנשי הצבא אינם יודעים את ערך קדושת הצבא – אך אם אנשי התורה לא ילמדו אותם זאת, מי ילמדם?
ב"ה, יש לנו צבא מפואר, ויש לנו תורה רחבה, שפרשה כפיה והתרכזה במדינת ישראל. אך לצערנו, רק בציבור הציוני דתי, בישיבותיו, בבתי המדרש שלו, בתנועות הנוער שלו (ועדיין יש לגופים הללו הרבה מה להתקדם) – רק בהם נעשה בירור ועיסוק כה מסיבי, רציני ורחב, ביחס שבין תורה ומדינה, אמונה ואומה, קדושה וארץ-ישראל.
הקיצור: צריך להגדיל תורה, ומתוך כך את האמונה בתחיית האומה והארץ, קדושת הצבא והמדינה.
אני מאמין, שלו היה הציבור החרדי, לומד ברצינות ובהיקף רחב (ולא רק יחידים) את ספרי האמונה של גדולי האומה, וביניהם את ספר הכוזרי, וכתבי הגאון מהר"ל מפראג, וביחוד את ספריו 'גבורות ה" (עוסק בעמ"י), 'נצח ישראל' (העוסק בגאולת ישראל וא"י) ו'תפארת ישראל' (העוסק בתורת ישראל) – היה הוא מתקרב בהשקפותיו לציבור הציוני דתי, והציבור הציוני דתי היה לומד ממנו גם כן לא מעט, וביחד אור התורה הגואלת היה מופץ על שאר עמינו, גם הרחוקים מאד מתורה ומצוות, ותשובה גדולה, תשובה מאהבה, היתה מופיעה על העם היושב ציון, וגם על אלה שעדיין לא יושבים בציון.
והאמת היא שעם הזמן יש התקרבות גדולה בין הציבורים השונים, וכשם שהציבור הציוני-דתי הולך ומתחזק בשמירת המצוות באופן כללי, ויש בו רבים מאוד מאוד שמקפידים על קלה כבחמורה וגם מאמין בכך שהמדינה היא "אתחלתא דגאולה", כך גם הציבור החרדי נעשה הרבה יותר קרוב למושגים של כלל ישראל, איכפת לו מעם ישראל, מארץ ישראל והרבה פעמים שומעים גם התבטאויות המעידות על איכפתיות מהמדינה.
31827
בצפיה לישועה
בנימין
