האח היקר שלי :)

בע"ה

לשואלת היקרה,
שלום!
את כותבת מלב מלא רגישות ואכפתיות גדולה כלפי אחיך, ואין ספק שהוא זכה באחות מיוחדת שאוהבת אותו ודואגת לו. ההתלבטות שלך נכונה כיוון שכשזה מגיע לאנשים שאנחנו אוהבים, אנחנו מוכנים לעשות הרבה כדי לשמור עליהם ולגונן עליהם ולפעמים באמת צריך להפעיל שיקול דעת שני כדי לתעל את זה למקום הכי נכון.
מהתיאור בשאלה שלך הבנתי שאחיך הוא מדריך והחניכים שלו הם אלו שהציקו לו. אני מציעה שנסתכל על המקרה הזה מכמה זוויות, שדרכן נברר מהי הדרך הנכונה לפעול.
[פרופורציה]
תיארת מקרה שלא נעים לאף מדריך, אך חשוב לזכור שזה מקרה אחד. ייתכן שזו מציאות מתמשכת בקבוצה שלו, וייתכן גם שראית סיטואציה שלא משקפת את מה שקורה בדרך כלל. זה לא בהכרח אומר שאת טועה בהבנה שלך, אלא שלפני שאת רוצה לעזור לאחיך, כדאי לוודא שאנחנו אכן 'עוזרים' לדבר הנכון… יכול להיות שהחניכים הגיעו במצב-רוח לוחמני, שהם "עשו פוזות" על מישהו (או על מישהי…), שהם התעצבנו על אח שלך מסיבה מסויימת, שזו הדרך שלהם למרוד בסמכות, ועוד ועוד.
מובן שגם אם יש סיבה להתנהגות של החניכים, סביר להניח שלאחיך זה לא היה נעים, ואת כאחות מאוד רוצה לעשות משהו. אז רגע לפני העשיה, וכדי שהיא תשפיע בצורה הטובה ביותר, חשוב לקחת כמה דברים בחשבון:
[לאפשר התמודדות]
כאמור, כשאנחנו רואים מישהו קרוב ואהוב נתקל בקושי – האינסטינקט הראשון (והבריא) שלנו הוא לרוץ ולעזור לו. יחד עם זאת, חשוב לזכור שהתמודדות עם קשיים היא חלק משמעותי מאוד לתהליך ההתבגרות. גם כשאת רוצה שיהיה לו הכי טוב בעולם, חלק מהטוב הזה זה דווקא המפגש עם הקושי והיכולת להתגבר ולהתחשל.
תארי לעצמך אמא שהבן שלה מתחיל ללכת. כמה כואב לה בכל פעם שהוא מנסה לקום – ונופל. שוב מנסה לקום – ושוב נופל… היינו אולי מצפים מאמא אכפתית ואוהבת שתרוץ אליו ותרים אותו. אבל כל מי שמבין בתהליכי גדילה מבין שבלי הנפילות הללו – הבן לא ילמד ללכת…
גם בתהליכי הגדילה הנפשיים, הפנימיים, הדברים דומים. קשה לך לראות את אחיך בסיטואציה שבה הוא חווה, כנראה, דברים לא פשוטים. אבל כדי לעזור לו באמת, חשוב לפעול לא בהכרח בדרך שתמזער את הקושי אלא בדרך שתעצים אותו ותאפשר לו להתמודד עם הקושי הזה בצורה הטובה והחזקה ביותר.
[חיזוקים]
תיארת את אחיך כבחור שקט שלא ממש מעוניין לדבר על המקרה. כפי שכתבנו, לא בטוח שצריך לדבר על הקושי או להמעיט ממנו אלא לדאוג להעצים את אחיך ולתת לו כוחות. שימי לב שאת מפרגנת לו ומחזקת בו את הדברים הטובים – כמובן לא מתוך רחמים אלא ממקום שבאמת מעריך אותו. אם תרצי, תוכלי גם לשתף את ההורים ולומר להם (בצורה כזו או אחרת) שאת מרגישה שאחיך עובר תקופה קשה בהדרכה ושחשוב לתת לו "גב" חזק בבית.
באופן כזה את מעצימה את היכולת שלו להתמודד עם הקושי וגם מגבירה בו את הביטחון בעצמו שהוא מסוגל להתמודד.
[לערב גורם שלישי]
אפשר להכניס עוד מישהו לסיפור כשזוכרים את מה שאמרנו: שאנחנו רוצים לחזק אותו ולתת לו יותר כלים להתמודדות, לא להסיר אותה ממנו. המרכזת אולי תוכל לעזור אך סביר להניח שהעזרה שלה תהיה בעירבון מוגבל, גם כי היא אחראית על סניף שלם וגם כי לא בטוח עד כמה אחיך ירצה להיפתח בפניה. כמו כן, יכול להיות שאם היא תפנה אליו ותנסה לדבר איתו על הקשיים שלו, העובדה שהוא בן והיא בת תביך אותו והוא יימנע מלשתף אותה. מדריכים רבים (בעיקר בנים) מעדיפים אוטונומיה מסויימת בהדרכה שלהם, ורוצים להרגיש שהם בוחרים מתי לפנות למרכזת ומתי להסתדר בכוחות עצמם.
(אגב, הגיוני שהמרכזת כבר ראתה מעצמה את הקשיים בקבוצה של אחיך, ושהיא פועלת בדרכים משלה…)
רעיון אחר יכול להיות המדריך שהכניס אותו להדרכה, המדריך שאחיך החליף, בוגר משמעותי או חבר טוב אחר – מישהו שתוכלי לשתף בדאגות שלך ושיוכל לעזור לאחיך, במידת הצורך, בדרך הטובה ביותר ובלי ללחוץ עליו.
[הבחירה בידיים שלו]
דבר אחרון וחשוב: עם כל הרצון הנפלא שלך לעזור, חשוב לזכור שבסוף מי שבוחר איך לפעול ולמי להקשיב – זה אח שלך. עם כל ההשתדלות שלך, זכרי שאת יכולה לעשות עד לגבול מסויים ומשם, בעזרת ה', הדברים יגיעו לאן שהם צריכים להגיע.
לסיכום: הרגישות והדאגה שלך לאחיך – מקסימות. זכרי לאפשר לו את התהליך ואת ההתמודדות עם הקושי, נסי לחזק את הצדדים הטובים והחיוביים בו ואם את רוצה לצרף עוד מישהו שיכול להעצים אותו – לכי על מישהו משמעותי שאפשר לסמוך עליו, ואל תשכחי להשאיר את המושכות בידיים של אחיך.
ישר כח גדול, ואני מאחלת שבע"ה יהיה זה תהליך קסום, בונה ומשמח.
ואת מוזמנת בשמחה לפנות אלי לאימייל לכל הרחבה ושאלה.

רק טוב!
ליאורה
leora.d.c@gmail.com