האם אדם מאמין לא מפחד בכלל?

שלום וברכה!
לצורך התשובה צריכים אנו להבין מהי אמונה. אמונה היא נקודת הקשר בינינו ובין הקב"ה. אמונה היא מלשון אמון, כמו "כאשר ישא האומן את היונק", כמו שתינוק אמון, תלוי ונשען על האומן המחזיק אותו, כן אנו אמונים, תלויים ונשענים ומקושרים בקב"ה. אנו האמונים, הקב"ה האומן ועצם הקשר קרוי "אמונה". הקשר הזה הוא עמוק ופנימי. אנו בנשמותנו קשורים לקב"ה. הקשר הזה הוא כל החיים שלנו, כי הדבקות בה' היא כל חיינו והאמונה היא היא הדבקות והקשר לה'. אנו נבראנו מקושרים בה', כך נולדנו, לכך נוצרנו. צריכים אנו בכל חיינו לבטא את הקשר הזה. לא לחיות את פרטי חיינו סתם, אלא לשוות להם ערך אלוקי, לקשר אותם לשם שמים, ליצוק לתוכם תוכן של אמונה, של דבקות וקשר לה'.
ישנן מדרגות באמונה. יכולה להיות אמונה אדירה בה' ויכולה להיות אמונה חלשה. כלומר אפשר שהקשר לה' יהיה קשר אמיץ, שממלא את כל החיים, שבכל החיים אנו נשענים ואמונים על ה' ואפשר שהקשר יהיה חלש, שאיננו מחוברים בכל פרטי חיינו לשם שמים. האמונה מחברת את הכל לשם שמים. היא מראה איך הכל מידו ית' ואין שום דבר סתם. כי מכוח האמונה, כלומר הקשר החזק לה', אנו מתוודעים אליו ומכירים עד כמה הוא בעל הכוחות כולם ואין עוד מלבדו.
מצד האמת, ה' הוא מקור הכוחות כולם. על כן אין לפחד כלל משום דבר אחר בעולם חוץ ממנו. מפני שהוא הנותן את הכוח לכל והכל מבלעדיו כלום וחסר כוח. הפחד מראה כאילו יש ממה לפחד ממנו, כאילו יש לו כוח ויכולת מצד עצמו. לכן הפחד הוא חסרון באמונה [כך כתב ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו 'המספיק לעובדי ה"].
אלא, שעל מנת להכיר את הקב"ה בכל, להכיר איך אין לכלב המפחיד שום כוח מצד עצמו והכל ממה שהקב"ה נותן לו, צריך גדלות של אמונה. לא קל להתרומם מעל הראיה הטבעית, החושבת שהכוח הוא של הכלב, אל המבט האמוני המכיר שהכל מה', הרואה את ה' בכל פרט, מכוח האמונה, כלומר מכוח הקשר החזק לה'. לכן אמנם הפחד מכלב מעיד על חסרון אמונה, אך זה לא 'פשע', מפני שבאמת זו מדרגה גדולה להכיר ולהיות קשור לה' כל כך עד ששום דבר אינו נראה כבעל הכוחות של עצמו אלא הכל מידי ה'.
כך היא המידה, ככל שהאדם ירא שמים ומתאמץ להדבק בה' כך הוא מתרומם מהמבט הטבעי, הרואה רק מה שרואים בעיני בשר, אל הראיה האמונית, הרואה את מה שטמון בעומק, מתחת לפני השטח, את ההכווונה האלוקית, את יד ה', את כוחו האדיר של אלוקים חיים הנותן כוח לכל ואי אפשר לעשות דבר נגדו. המאמין הגדול נשען על ה', מחובר לה', וממילא מתמלא כוחות להשתחרר מהרושם הטבעי שמרשים הכלב המפחיד או האדם האימתני, שכביכול יש בו משהו. הוא מכיר כי הכל רק רוח וצלצולים, כי רק ה' הוא בעל הכוחות, ועל כן רק ממנו יש לירא ולפחד.
אמונת ישראל היא נפלאה, יש בכוחה לרומם את האדם עד כדי מצב שבו באים להכיר עד כמה אפילו חוקי הטבע אינם אלא הוראה משמים, רצון ה', ואילו ה' רוצה, שום חוק לא יעמוד מולו. על כן, מי שמחובר לרצון ה', יכול, מכוח קישורו העמוק לשם ה', לפעול נפלאות ולשדד כוחות הטבע. וכמו שאמר ר' חנינא בן דוסא לאשתו "מי שאמר לשמן וידלוק הוא שיאמר לחומץ וידלוק" [גמרא מסכת תענית], ואכן דלק החומץ. כי אין דבר מובן מאליו בטבע. הכל הוא ברצון ה' וממילא הכל יכול להשתנות כרצונו.

חובה להעיר, שאין זה אומר שאין צורך להשתדל בתחומי החיים, כגון לברוח מהכלב או להשתדל אחר הפרנסה, הרפואה וכדומה, מפני שזה גם רצון ה'. ה' ברא עולם עם חוקים כי רצה בחוקים הללו. שינוי הטבע הוא לא המנהג הקבוע. כי ה' רצה בסדרי הטבע. על כן צריכים אנו להתנהג לפי הטבע מתוך ההבנה שזהו רצון ה', ולהשתדל בהם, וה' יברך את מעשי ידינו. גם אותם הצדיקים שיכולים לפעול נפלאות, לא השתמשו ביכולת זו אלא רק במקרים שלא היה ברירה, מפני שלא רצו להטריח כביכול את הקב"ה לשנות את הטבע בשבילם [ראה גמרא תענית כד עמוד ב].
התיקון לחסרון אמונה הוא לימוד האמונה וחיזוק הקשר לה' בכל הדרכים המאמצים ומאדירים את קשר החיים ברבש"ע. מהן הדרכים הללו?
ראשית, התפילה היא אבן בניין יסודי בחיזוק האמונה. היא ההידברות שלנו והמפגש הישיר ביותר עם אבינו אוהבנו שבשמים. בנוסף לזאת כל המצוות הם דרכי האמונה, דרכי ההתקשרות בה', "כל מצוותיך אמונה". לימוד תורה בכלל ולימוד האמונה בפרט מאיר ומסביר לנו את האמת של החיים, את הטמון מתחת לפני השטח, את יד ה' שפועלת ונותנת כוח בכל. הלימוד מרומם אותנו אל המבט האמוני. על כן לימוד אמונה בפרט מחזק ומסייע לתקן את חסרון האמונה. כמו כן, הזהירות מעברות וחטאים מחזקת ומעצימה את הקשר לה', את האמונה, וממילא האדם יותר חי אותה ומכיר את ה' המופיע בעולם ולא רואה רק את העולם כפי מה שנראה בעיני הבשר. אגב, לא לחינם נאמר "פחדו בציון חטאים". החטא מרחיק את אור ד' מהאדם, את כוח האמונה מלבו של האדם, וממילא בריחוקו מה' הוא מתחיל לפחד בכל מיני דברים שנראים מפחידים בעולם הזה, הוא מתחיל לחשוש 'מה יקרה לי' או 'מה יעשו לי' וכדומה. הכל תוצר של הריחוק מה'.
לשאלתך האם האדם המאמין יבכה על תאונות וכדומה. התשובה היא כן. מפני שיש בחירה. כמו שאמרנו – ה' רצה בחוקי הטבע. הוא רצה שהאדם יוכל לבחור ולגרום לעצמו טוב או ח"ו להפך. ממילא יש מצווה "ונשמרתם לנפשותכם מאוד", ואדם שלא נשמר אשם בתוצאות. כי ה' רצה ונתן לו יכולת, והוא הפנה אותה לדבר לא טוב. לכן, ישנה הלכה שעל אדם שהתאבד לא מברכים 'ברוך דיין אמת', מפני שזה לא דין של הקב"ה, הוא הרג את עצמו.
נשוב לשורש ויסוד העניין – האמונה היא לחיות את ה', לשוות לכל חיינו ערך אלוקי, להתקשר ולהתאחד בכל מאודנו ובכל דרכי חיינו עם אור ה'. לשם כך צריך להתקדש, להטהר מחטאים, לאחוז בכל המקשר ומחבר אותנו אליו ית'. הלא הם התורה, המצוות, המחשבות הטובות על עצמנו, על ה' ועל העולם כולו, המעשים הטובים והמידות הטובות, התפילה וההשתדלות בכל לבנו אחר הקב"ה. ויה"ר שנזכה כולנו לכך, להיות אומה מאמינה וסמוכה על ה' וממילא "כימי צאתך מארץ מצריים אראנו נפלאות".
בברכה רבה
ראובן, חברים מקשיבים