שוחחתי עם אדם חרדי שהפנה אליי שאלה, דיברתי על כך עם אחת המורות שלי והיא ענתה, אבל בכל זאת אולי יהיה לכם מה להוסיף ולחזק.. השאלה היא: בכל בוקר בתפילה אנו מברכים "שלא תביאני לידי ניסיון…" – האם מוטלת עלינו ההשתדלות להימנע מהניסיון?
אם כן – אז מדוע יש גברים שמחנכים בנות באולפנות? ולמה ראש אולפנא זכר ולא נקבה? מדוע ללכת לצבא? אולי באמת החרדים צודקים בזה שהם מסתגרים כי כך הם נמנעים מלהגיע לידי ניסיון,לומדים תורה…וחיים בקרב עצמם ואז הברכה שהם מברכים היא באמת מהלב ואמיתית כי הם מבקשים מה' והם מעצמם עושים את ההשתדלות והשאר תלוי בקב"ה.
אשמח אם תענו לי לאי מייל ותודה רבה כל טוב ובשורות טובות… – ורד –
לורד, שלום רב,
כדרכם של יהודים, נענה תחילה בשאלות. האם חשבת פעם –
א. מדוע אנו נוסעים במכונית? והרי ישנו סיכוי שניפגע ח"ו בתאונת דרכים?!
ב. מדוע אנו גרים במבנים גבוהים? והרי יתכן שיום אחד "אל-קעידה" ירסקו מטוס לתוך הבניין – ואולי ניפגע?!
ג. מדוע אנו הולכים ברחוב? אולי נחליק על בננה ונשבור רגל?!
ד. מדוע אנו יוצאים למלחמה? אולי תחשוק נפשנו באשת יפת תואר (ואז נעמוד בפני ניסיון) ?!
ה. מדוע אנו לומדים לשחות? אולי נטבע במהלך הלימוד?!
ו. מדוע לא נהיה נזירים סגפנים במקדשים מבודדים אי שם בדרום מערב הודו? והרי אי שם סכנת ניסיון?!
ז. מדוע אנו מעבדים את שדותינו? אולי ח"ו ניפגע ע"י טרקטור או נוכש ע"י זוחל ארסי?!
ח. מדוע אנו מסתכנים בעת אכילת ארוחת בוקר? אולי יתקע לנו ח"ו משהו בגרון?
ט. מדוע לבלבל את המוח לילדה צעירה? (כלפי האדם שאיתו דיברת)
מה אני רוצה לומר בזה?
כוונתי היא – שצריך לדעת כי ישנם גדרים הלכתיים ברורים המובאים בספרי הפוסקים, מתי דבר מסוים – אסור או מותר. מתי אומרים "שומר פתאים ה' ו"כבר דשו בה רבים" ומתי אומרים "לא תנסו את ה" יש חילוקים בין מקום שבו – היזק מצוי למקום שבו היזק אינו מצוי, יש חילוק בין דבר שהוא טבעו של עולם והתורה ציוותה לעשותו. (כגון מצוות מלחמה שבה כותב ספר "מנחת-חינוך" סימן תכה' – שהיות ובדרך העולם במלחמה אנשים נהרגים, והתורה צוותה להילחם א"כ זה גופה גדר המצווה – להילחם אפילו אם יתכן מצב שחלק מסוים מהלוחמים ייפול במערכה – יש גם דיון עד כמה אחוזים "מותר" שיהיו הנופלים מסך כל היוצאים לקרב.) לבין מצב המוגדר כהתאבדות לאומית ובו יש להיכנע. (יציאת רבן יוחנן בן זכאי לאספסיינוס ובקשת יבנה וחכמיה – גיטין נו עמוד ב) {להרחבה בנושא מהזווית של מידות הנפש, מומלץ לעיין בפרק ד' מ"שמונה פרקים לרמב"ם" (הקדמה למסכת אבות בפירושו למשנה) מדבריו שם: "הגבורה – ממוצעת בין המסירה לסכנות לרוך הלבב"}
הקב"ה ברא את עולמו וציווה עלינו לחיות חיים של אומה – על כל המשתמע מכך – כלכלה, ביטחון, מדע ובייחוד מדע הקודש – חיי עולם שנטע בתוכנו – לימוד תורה – ואין סתירה בין הדברים. זוהי "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".
וכך ציווה הקב"ה את יצחק אבינו – (ילקוט שמעוני תורה פרשת תולדות רמז קיא) "אל תרד מצרימה שכן בארץ" (בראשית כו' ב') – עשה שכונה בארץ, הוי זורע הוי נוטע , דבר אחר – שכן השכינה בארץ." ונראה , שאין מחלוקת בין שני ההסברים במדרש, שהרי על ידי ע"י פיתוח העולם וישובו – זריעה, נטיעה, מלאכה, כך השכינה יותר מופיעה בארץ. (להרחבת ההסבר במדרש זה עייני בספר "חמדת הימים" על התורה של הרב פילבר שליט"א, בפרשת תולדות)
יתרה מכך, הגמרא (מסכת סנהדרין דף כד:) מביאה את הסברו של רב ששת למשנה הקובעת כי המשחקים בקובייה פסולים לעדות משום שאינם עסוקים ביישובו של עולם – העיסוק במלאכה אינו מותרות אלא גם מבטא בריאות נפשית יסודית. וכבר אמרו חז"ל בפרקי אבות – "כל תורה שאין עימה מלאכה – סופה בטלה וגוררת עוון" – עד כדי כך הדברים מגיעים.
{כמובן, שבאותה מסכת חז"ל מחנכים אותנו ל"הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה". ואין סתירה בין הדברים} אנו באנו להזכיר את העובדה הפשוטה והיסודית שנדמה, כי לעיתים מרוב פשטותה היא לא זוכה שידברו בה – בתנ"ך עם ישראל הוא עם חקלאי היושב בארצו ומתפרנס מעיבוד אדמותיה ומרעיית צאן: "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מלכים א פרק ה) עמוס הנביא היה בוקר ובולס (מלקט) שקמים (לצורך הבקר) ! (עמוס ז' יד') השופט גדעון חובט חיטים (שופטים ו' יא') וכן התורה מצווה – "ואספת דגנך" (ועייני מחלוקת רשב"י ור' ישמעאל על כך מסכת ברכות דף לה:) ההסתכלות על עם ישראל כ – "עם הספר" מקורה בקוראן!!! (הרב צבי יהודה "לנתיבות ישראל" ח"א) בתנ"ך, אנו עם חי, בעל מדינה בעלת עוצמה כלכלית וצבאית ומעל לכל בעלה – עוצמה מוסרית ומעלת ייחודית – חיי הקדושה המקיפים את כל העם כולו על כל שדרותיו.
(לא עסקנו כאן בשיעור הזמן שצריך להיות מוקדש לתורה או לדרך ארץ, וכן לא עסקנו במעמדן של קבוצות מיוחדות באומה. (כגון שבט לוי) אלא בלהצביע על העיקרון.}
דברים אלו אמורים גם ביחס להתמודדות עם מצבים רוחניים סבוכים. האמונה בקב"ה כוללת את האמונה בכוחו של האדם לבצע את מה שהחיים בדור מסוים תובעים ממנו. ו"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" (מסכת ע"ז דף ג עמוד א') "ומאי דמפקדת איבעי לך למעבד" (מה שְצוּותַ היה לך לעשות – ברכות דף י עמוד א') ולכן, את חישובי היראת שמים של ראש-האולפנה הניחי לו לעשות וקדוש ייאמר לו.
(בשולי הדברים נציין כי גם במוסדות חרדים לבנות כדוגמת סמינרי "בית-יעקב" ישנם רבנים מחנכים ולא רק מחנכות ומורות).
מעשה נאה מובא בשו"ת "שרידי-אש" (חלק א סימן עז עמוד רטו) "וידוע מה שסיפר הגאון מורינו רבי ישראל סלנטר זצ"ל בשובו מאשכנז (גרמניה) ושם נזדמן עם הגאון הצדיק רבי עזריאל הילדסהיימר זצ"ל וראה אותו מרצה שיעורים בתנ"ך ושולחן ערוך לפני נשים צעירות ובתולות. וכה אמר: אם יבוא מי מרבני ליטא להנהיג כן בעדתו, וודאי שיעבירו אותו מכהונתו, וכן הדין. מכל מקום הלוואי שיהיה חלקי בגן עדן עם הגאון הצדיק רבי עזריאל הילדסהיימר. והטעם הוא משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
בדורנו, לימוד התורה לבנות מתחזק והולך ולשם כך יש צורך לגייס מיטב כוחות ההוראה – בין שיהיו מחנכים או מחנכות.
אגב, שמעתי פעם מהרב שלמה אבינר שליט"א שבעבר היה צריך להשתדל לישא בת תלמיד חכם (פסחים דף מט עמוד ב') והיום יש להשתדל לישא "תלמידה-חכמה" בעצמה….
בברכת הצלחה,
שי, "חברים מקשיבים"
