האם ביישנות זה דבר טוב?

לשואלת שלום רב,
כתוב על עם-ישראל שהם רחמנים ביישנים וגומלי חסדים, כך שמן הסתם ביישנות זו תכונה טובה. השאלה היא כיצד משתמשים בה.
צריכים תמיד לנסות להגיע לדרך האמצע. להיות ביישנים מדי זה גם לא טוב, כי זה יכול למנוע מאדם לעשות דברים שהוא צריך לעשות (למשל להתעקש לא לשמוע לשון הרע).
צריך לבדוק האם הביישנות מפריעה לאדם בדרכי החיים (האם זה מפריע לו לעמוד על זכויותיו במקום שצריך? האם זה מפריע לו ליצור קשרים חברתיים? וכד'), ובמקומות שזה מפריע, לנסות לעבוד על הביישנות.
אך לביישנות גם כמה וכמה מעלות. היא יכולה לסייע לאדם להיות מ'הנעלבים ועינם עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבים', היא יכולה לסייע לאדם להתנהג ביותר צניעות ועוד.

אך ביישנות אינה קשורה בהכרח בענווה. הקב"ה מעיד על משה רבינו שהוא 'ענו מכל אדם'. האם משה רבינו היה ביישן? קשה לי להאמין… הוא היה בא לדבר עם פרעה, הוא עמד ונאם מול כל עם-ישראל ועוד שלל התנהגויות שאינם עולים בקנה אחד עם ביישנות.
ענווה היא ההכרב העמוקה שאני מעצמי אין לי כלום – אלא הכל מאת ה', והיא גם ההכרה ש-ה' יתברך נתן לי כוחות ועלי להתשמש בהם.
אדם יכול להיות ביישן מאוד אך גאוותן מאוד, פשוט זה לא יהיה בולט כל כך בעיני הסביבה. ואדם גם יכול להיות מאוד לא ביישן, אך גם בעל ענווה.
אך מי שהוא ביישן, בהחלט יכול להשתמש בזה בכדי לקנות ענווה. אחד הדברים בענווה, היא היכולת ללמוד מכל אדם, להיות קשוב לאחרים וללמוד מהם. אדם ביישן ממילא יותר פנוי לשמוע אחרים כיוון שאינו עסוק בלהשמיע את עצמו, ולכן יכול ללמד עצמו גם כיצד לקבל מהם גם בדברים שהוא חושב שהוא מבין יותר…
ואם כבר דיברנו על ביישנות וענווה, אני חייבת להכניס כאן עוד מושג: ['עזות דקדושא'] – שזו עזות (ההפך מביישנות) שבאה בשביל לקדש שם ה' בעולם. למשל להתחיל לדבר עם אדם לא דתי שיושב לידי באוטובוס על יהדות. זה דורש הרבה אומץ, אבל זה לשם שמיים, זה בשביל שיתקרב ל-ה'. עוד דוגמא – כשמישהי מתחילה לספר לי לשון-הרע, לבקש ממנה בעדינות להעביר נושא. ובודאי את יכולה לחשוב על עוד דוגמאות…

אשמח לשמוע תגובות,
חני, חברים מקשיבים
hmt@shoresh.org.il