בזמן האחרון קראתי מאמר שבו היה כתוב שאסור לצאת מארץ ישראל (הם ציטטו את הרמב"ם שאומר שרק לצורך מצווה גדולה, וה'קיצור שולחן ערוך' שאומר לכל מצווה) אך לא הביאו מקור מהיכן נובעת הלכה זו. הרי מצוות ישיבה בארץ היא מצוות עשה ואין מצוות לא תעשה של עזיבה! מהיכן נובע האיסור בימינו? אני אכן מבינה שבזמן עבר היה ספק אם יחזרו… אך בימינו יש לי כרטיס הלוך ושוב, אז האם עדיין חל איסור?
פנינה
לפנינה, שלום וברכה.
יש דברים שאנו מנועים מלעשותם מחמת מצוות עשה, אע"פ שאין בהם מצוות לא תעשה. למשל (לגברים) אסור לתלוש מהבגד את הציציות או ללבוש בגד בלי ציציות מכוח מצוות ציצית. לפעמים גם אסור לאדם להפקיע מעצמו את אפשרות הקיום של מצווה כל שהיא. למשל אסור לאדם לשרוף את המצה היחידה שיש לו לאכול בליל הסדר או את היין שיש לו לקידוש.
ההגדרה של מצות ישוב הארץ כוללת גם מצוה לשבת בארץ, נוסף על המצווה ליישב את הארץ בעצים ובבתים. מצוה זו כוללת את היותנו יושבים בארץ בפועל כל ימינו. יש מצבים מוגבלים מאד בהם הותרה יציאה מהארץ, כדי ללמוד תורה, כדי להתחתן או כדי להתפרנס(למי שאין לו עבודה בארץ).
כך כותב הרמב"ם שהזכרת בשאלתך (משנה תורה,ספר שופטים, הלכות מלכים,פרק ה' הלכה ט'):
'אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה'.
ואם כן, גם בזמנם הותר לצאת רק על מנת לחזור, וקשה לומר שחשש הקביעות היה סיבת האיסור. יותר נראה שסיבת האיסור היא עצם היותו של האדם מחוץ לארץ ישראל.
אוסיף כאן עוד הערה שאיננה הלכתית.
עלינו לראות את הישיבה בארץ כזכות ולא כחובה. גדולי ישראל וצדיקי ישראל שבכל הדורות רצו בכל מאודם להכנס לארץ ולקבוע את מגוריהם בתוכה, ולא תמיד עלה הדבר בידם. הם היו מוכנים לתת הרבה מאד כדי להתחלף אתנו! עלינו, בעניין זה לומר 'אימתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב'. הם ידעו להעריך נכון את קדושתה וסגולתה. מה עוד שאנו זכינו והארץ פורחת מאז שעם ישראל חזר אליה, ואם כן מדוע צריכים אנו לטייל בארצות זרות? ואם המתחים הביטחוניים והחברתיים בארץ הכבידו את עולם עלינו, האם לא ניתן למצוא דרכים לנפוש ולהירגע בשלוה ובבטחה גם בארץ?
שתזכי ונזכה כולנו לנאמר 'שכון ארץ ורעה אמונה',
ונתברך מכוח קדושת הארץ בכל הברכות
מיכאל, חברים מקשיבים
