אם הקב"ה ברא את העולם מושלם, מציאות אלוקית מושלמת ללא חסרונות, וישנם "הוראות הפעלה" לשימוש הבוראים, א"כ מדוע אנו רואים בחוש שהתורה לא "מתאימה" לכל כך הרכה דתיים (אני לא מדבר על חילונים או גווים), התורה ניתנה לילדים לנוער- לכוולם, אז מדוע אם במתיאר סטיססטי נקח את כל ציבור הדתיים ונודיע להם "אתה מאומץ, ואתה בכלל גוי"- רובם היו שמחים לשמוע את הבשורה ומשתחררים מ"ההוראות הפעלה", האין המציאות המושלמת- מספיק מושלמת לרוב בנ"א שכולם שמחים להיפטר ממנה?
שלום וברכה.
ראשית הרשה לי לחלוק על השערתך שרוב ציבור הדתיים ישמח לשמוע שהוא גוי. ברור לי לחלוטין שרובו הגדול של הציבור הדתי ישלול זאת על הסף, וגם החלק הנוסף – אם הוא באמת היה צריך לבחור אז בשעת מבחן הוא היה בוחר להיות יהודי. אין לי צל צילו של ספק בכך, ויש לי גם סיפור – בסוף התשובה.
ולעיקר שאלתך. מדוע נראה שהתורה לא מתאימה לחלק מסויים מהדתיים, הרי היא אמורה להיות "הוראות ההפעלה" של החיים?
התשובה נעוצה בשאלה.
אכן, את התורה אפשר להמשיל להוראות הפעלה, אבל זהו רק משל. כל עוד נתייחס לתורה אך ורק כאל הוראות טכניות, כמו הוראות של מחשב, שכדי לחיות צריך בתור אמצעי לקיים אותם – לא תפסנו בכלל מה זה תורה ומצוות!
כי התורה והמצוות הם עצם החיים שלנו, הם לא סתם הוראות הפעלה!
לפעמים אנחנו שוכחים בעבודת ה' את הלב, את השורש של הכל, את אהבת ה' הפשוטה, את קיום המצוות בלי להחליט על מה מקפידים ועל מה לא. אנחנו שטופים בכל כך הרבה תרבות מערבית שגורמת לנו לעסוק כל הזמן בכסף ובכבוד, בפרשיות פוליטיקה וחדשות זולות, וחושבים שאם נקיים את המצוות באופן טכני – יצאנו ידי חובה, וזו בדיוק הבעיה – שאנחנו מחפשים איך לצאת ידי חובה, שאנחנו מתייחסים למצוות רק כאל "הוראות הפעלה" של מוצר ולא כאל מהות החיים, שבלעדיהן אין לחיים טעם ומשמעות.
הרי על כך התריעו הנביאים השכם והערב, שלא מספיק לקיים את פרטי ודקדוקי המצוות, יש לזכור את הכוונה, את השמחה בעבודת ה', את אהבת ה', את המצוות שבין אדם לחבירו. כיון שאנחנו לפעמים שוכחים את זה, אז אנחנו יכולים לבוא בתלונות רק אל עצמנו. אבל, אל דאגה, אבא שלנו בשמים לא יעזוב אותנו אף פעם, והוא יגרום לנו, בדרך הקלה או בדרך הכואבת, לחזור לעצמנו ולמקורנו.
אני מכיר המון אנשים שומרי מצוות השמחים בכך, שעבודת ה' שלהם מביאה אותם לאושר ולשלווה פנימיים, באשר הם יודעים שגם אם יש עוד הרבה מה לעשות, הם בדרך הנכונה, והם יודעים שגם בעולם הזה אפשר למצוא הרבה קרבת ה' אם רק מחפשים זאת. אגב, קראתי פעם מחקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הבוחן את מידת השמחה והרוגע של תושבי ערים שונות. נשים לב: הוצאה שנתית לנפש בתל אביב הינה כפולה מהוצאה בבני ברק, שכנתה הקרובה. צפיפות הדיור בתל אביב היא 0.8 נפשות לחדר ובבני ברק 1.25. וגם תנאי המחיה של התל אביבים הם הרבה יותר בשפע מאשר של בני ברק. אף על פי כן, תושבי בני ברק – הורים וילדים – הרבה יותר שמחים בחלקם, הרבה יותר שלמים עם עצמם, הרבה יותר עוסקים בחסד. רמת האלימות בבני ברק קטנה באחוזים גדולים משל תל אביב!
כי מי שמחליט באמת שעבודת ה' היא מרכז חייו, מוצא בה את הדבר הכי מתוק שיכול להיות, הכי מאיר את החיים, הכי נותן משמעות אמיתית, משמחת ועמוקה לכל פרט.
אחי! דע לך שהרבה הרבה אחים שלא היו שומרי תורה ומצוות התקרבו ליהדות רק בזכות… סעודת שבת אחת. בזכות הרוגע, בזכות האחווה המשפחתית. חייו של היהודי שומר המצוות (אם הוא שומר אותם כמו שצריך) מלאים בשמחה ובשלוה אמיתית, בביטחון ובחיי משפחה טהורים ואמיתיים.
יש עוד נקודה שצריך לדעת – לא הכל בא בבת אחת. אנחנו לא מרגישים את האור בשלמות מפני שאנחנו חיים בדור התקשורת העולמית שגורמת לנו לרצות הכל כאן ועכשיו, אבל כל עוד אנחנו בעולם הזה, זה אומר שיש לנו עוד מה לעשות. רק שלפעמים אנחנו מסתכלים על קיום המצוות כמו שמסתכלים ילדים קטנים על העולם וחושבים שהכל צריך לבוא מיד. העיקר הוא שגם כאשר אנחנו לא הגענו לשלמות, נראה את הטוב שיש ונשמח בו, נהיה רגועים ושלוים בעבודת ה' ונראה איך היא מאירה את כל חיינו. כי אם לא נסתכל – לא נראה!!!
הבטחתי סיפור. בעיירה אחת בארופה היה בית קברות שעל אחת המצבות היה כתוב 'כאן נטמן יוסל'ה, הגנב הקדוש'. גנב קדוש? הסכת ושמע. יוסל'ה שלנו היה לא סתם גנב, הוא היה ראש חבורת הגנבים של העיירה. תמיד הצליח להתחמק איכשהו מהמשטרה, אשר ניסתה לשים עליו את ידה. לילה אחד החליט יוסל'ה לרוקן קצת את אוצרות הכנסייה… הוא הלך יחד עם חבורתו, אשר חיכתה לו ליד החלון, התגנב בפנים על מנת לזרוק להם חבילות של תכשיטים אשר היו על הפסלים בכנסיה, וסיכם איתם שאם המשטרה תתקרב הם ישרקו לו חרישית והוא מיד יצא דרך החלון. טוב, תכניות לחוד ומעשים לחוד… חבורתו של יוסל'ה אכן זיהתה משמר משטרתי מתקרב, אחד מהחבורה שרק ליוסל'ה אלא שבמקום שיוסל'ה ישמע את השריקה, שמעה אותה… המשטרה. החבורה נעלמה במהירות ורק יוסל'ה ממלא את שקיותיו בתכשיטים וכשהחליט שמילא מספיק הוא השליך את החבילה הראשונה… לעיניהם הנדהמות של השוטרים. עוד חבילה, ועוד חבילה…
עד שאחזו ביוסל'ה שתי זרועות חזקות.
פסק הדין היה פשוט מאוד –מוות בשריפה. אחת דינו של הגונב מהכנסייה! אולם ניתנה ליוסל'ה אפשרות להינצל, והיא להמיר את דתו. יוסל'ה רק שמע על כך והודיע מיד – אני אולי גנב, אבל יהודי אני! וכך גם כאשר הובל אל ביצוע פסק הדין, וגם כאשר היה בתוך האש, המשיך יוסל'ה לצעוק: אני אולי גנב, אבל יהודי אני! יהודי אני!
ברוך ה', אנחנו בארץ ישראל ולא תחת עולם של פריצים וכמרים.
חיים טובים ושמחים!
יעקב, חברים מקשיבים
yaakov@makshivim.org.il
