האם ומתי ראוי להפריד בסניף

שלום רב,

אני ממש מצטער על האיחור, פסח וכו´..

אכן אני מאוד מצדד בהרבה מהדברים שכתבת, לדעתי וכמובן לדעת גדולי ישראל יש הרבה בעיה בחברה מעורבת ועדיף להימנע ממנה כמה שניתן. אומנם כדי שהדברים יעשו באופן אמיתי הייתי רוצה שננסה להבין לעומק את העניין, זו הסיבה שאני מעתיק לך כאן כמה דברים שכתבתי בנושא שלדעתי יוכלו להוסיף לך הרבה על ההסתכלות בנושא..

את לא יודעת כמה אני מעריך את השאלה שלך. ישנם הרבה אנשים שיעדיפו לא לשאול ולא לדעת ואת חשה את הצורך להבין יותר ולעבוד את ה´ באמת – יישר כח.
דבר ראשון, בשביל להתחיל להבין את הבעיה בסניף עם בנים כדאי להתחיל להבין את הבעיה בקשר בין בן לבת בגיל הזה. ועל כן אני מעתיק לך פה שתי תשובות שכתבתי בנושא:

תשובה א.

שלום חברים מקשיבים,
יש לי שאלה בנושא של בינו ובינה…. אני בת 16 וחצי ואין לי חבר ואני גם לא רוצה כרגע חבר…. אבל קשה לי להבין למה אתם כ"כ נגד חבר בגיל הזה?? וגם איך אנשים יתחתנו אם הם לא יכירו, הרי מתישהוא אנשים צריכים להתחתן, והם צריכים להכיר את בן/בת זוגם, אז מה ההבדל בין חבר בגיל 16 וחצי לבין 18-19?? (שזה נחשב גיל של חתונה… "שמונה עשרה לחופה).

שלום לך, שמחתי מאוד לקבל את השאלה, תתני לי לחזק את ידיך על הרצון לברר ולדעת ולהבין יותר, זוהי הדרך הישרה והקלה בעבודת ה´. לשאול , לברר ולהעמיק.
לשאלתך למה "אנחנו" נגד חבר בגיל הזה? יש שתי נקודות שצריך להאיר. הראשונה היא שזה לא "אנחנו" אלא זה "הוא" = הקב"ה. או "היא" = התורה. והדבר השני הוא שהתורה איננה נגד חבר בגיל הזה , אלא נגד חבר בכלל. גם בגיל שמונה עשרה וגם בגיל 23 וגם בגיל 50 אסור חבר. מה שכן מותר זה לצאת עם בחור למטרת נישואין, (לא לצאת עם בחור בגיל 14 ולומר – אני יום אחד אולי יתחתן איתו) אלא שהכוונה לכתחילה ליציאה היא – להתחתן. וברגע שיודעים שזה מתאים גם מתחתנים. למען האמת מותר כזה דבר אפילו בגיל 15. אם את רוצה להתחתן עכשיו, אז את יכולה לחפש את אהוב ליבך ולהתחתן איתו.
זאת הנקודה שצריך להבין. זה לא עניין של גיל, זה עניין של מטרה ומגמה.
שאל אותי פעם מישהו, למה אסור מהתורה קשר בין בן לבת?
עניתי לו: בטח שמותר קשר בין בן לבת, זה אפילו מצוה. מהתורה מותר קשר בין בן לבת ואפילו מותר לגעת בבת, אבל התורה רוצה שזה יהיה כמו שצריך, בגודל האדיר שזה יכול להיות באמת, שהקשר ימצה את הפוטנציאל האדיר שיש בקשר בין בן לבת וזה דוקא בנישואין, לתורה יש בעיה ברגע שלוקחים את הדבר הנפלא הזה ומקטינים אותו.
נסביר את הדברים יותר בהרחבה:

עלינו להבין [שקשר בין בן לבת במהותו הוא דבר עצום וענקי] . להבין שבקשר האמיתי (נישואין) יש פה חיבור של שני נשמות עצומות שהופכות להיות אישיות אחת, הופעה אחת של הקב"ה, ההבנה שיש פה בית שנוצר לתרום ולעשות לעם ישראל, ההבנה שיש פה קשר שמגדל משפחה וחיים של יצירה ועשייה משותפת וכו´.
הקשר בין איש לאשה – טמון בו המון, הוא חיים של יצירה של קדושה [ואחד מהדברים העצומים ביותר והקדושים ביותר בעולם ], אם אנחנו מבינים את זה – כמה הקשר הזה גדול המסקנה היא ברורה:
אכתוב משל: אני הולך ברחוב, ורואה את חברי משחק כדורגל עם [ספר תורה ]בתור הכדור. אני צועק עליו – מה אתה עושה, הוא אומר לי "מה הבעיה?" אני אומר לו זה ספר תורה זה דבר קדוש – זה לא משחק, זה נועד לדברים גדולים ועצומים.
הנמשל ברור – אם אנו מבינים מהו גודלו של הקשר בין איש לאשה עלינו להבין ש [אסור לנו להקטין אותו] בשום פנים ואופן. קשר כי זה נחמד, או כי זה כיף או אפילו יותר מזה אבל בכלל לא בכיוון של הקשר הנפלא שיכול להיות איננו הדבר הנכון, בצורה זו אנו מורידים אותו מערכו ולכן עלינו לשמור עליו בחרדת קודש ליום שבו אכן נהיה מוכנים לממש את הדבר העצום הזה רק בצורתו האמיתית – נשואין (הרי ברור שגם המשיכה העצומה בגיל הזה נובעת מכמה שהדבר הוא גדול). כל הבעיות בעולם החילוני של היום עד למצב הנוראי ביותר של קשר גופני רגעי של "השתמש וזרוק" נובע מהתפיסה הקטנה של קשר בין בן לבת – כאילו זה צעצוע או סתם להנאה ולכיף – מרגע שאתה מתיר תפיסה כזו גם אם הקשר איננו נמוך כמו בעולם החילוני – בעצם התרנו את הירידה עד למטה – כי תפיסתינו תפיסתם… גם תפיסתינו הופכת להיות שניתן קשר "סתם" , ניתן "חברות" – לא ולא. אצלינו הקשר הוא רק למטרה האמיתית.
[ופה הנקודה הכי חשובה]
לפעמים חושבים שלפי היהדות אנו מפסידים דברים בקשר, ומי שאינו שומר מצוות יותר נהנה… אבל ההיפך הוא הנכון – [אלו שאינם שומרים מצוות מפסידים את הקשר העצום הנפלא והאדיר שיש למי שניגש לנושא מתוך אמונה והסתכלות נכונה] – את מה שיש לנו בקשר, להם בחיים לא יהיה (אלא אם כן ישנו את תפיסתם), [התורה איננה מרשה קשר כזה של "חבר" כי כוונת התורה שהקשר שיש בין בן לבת יהיה הכי שווה שאפשר, הכי כיף שאפשר הכי מרומם שאפשר והכי קדוש שאפשר] כל אלו קשורים אחד בשני, מהתורה אנחנו אף פעם לא מפסידים , אנחנו רק מרוויחים משהו הרבה יותר גדול, אולם זה דורש את ההבנה שלנו ואת ההכנה שלנו לדבר כל כך יפה ומדהים, עלינו לצאת מהתפיסות החילוניות שקשר בין בן לבת זה סתם משהו נחמד כזה – זה הרבה יותר , וככל שיותר נמצה את מה שטמון בקשר הזה הוא גם יהיה יותר נפלא .

[זו התשובה הראשונה. בשביל להרחיב את הנקודה הזו אני מביא לך פה נקודה שניה שלדעתי מאוד מאוד מוסיפה על הנושא: ]

השאלה הגדולה היא לאיזה דברים את שואפת בחיים.
אפשר לשאוף לדברים הגדולים ואפשר לדברים הקטנים..

סיפרתי בסמינריון על גיסתי שהיה לה סרטן ואחרי שהיא נרפאה לא היה בטוח שתוליד עוד ילדים. לפני המחלה היו לה שני ילדים ואחר כך בעזרת ה´ נולד ילד שלישי.

בסעודת ההודייה היא סיפרה על ידיד של המשפחה ששאל אותה אחרי שהיא נרפאה. "האם את מאושרת בחייך?" והיא ענתה לו שכן.. "יש לי בעל נפלא ושני ילדים קטנים חמודים ומקסימים, כל מה שאפשר לבקש".

"האם יש משהו שהיה עושה אותך ליותר מאושרת?" הוא שאל…

"כן, עוד ילד!! עוד חיים מתוכי, עוד ילד יעשה אותי הכי מאושרת בעולם".

ככה היא סיפרה בסעודת ההודיה על הילד שנולד לה.

הדבר הזה הדהד במוחי כי נזכרתי בסיפור אחר ששמעתי מחבר שלי כשהיה במילואים.
הוא שמע שם שני אנשים מבוגרים מדברים ביניהם.

"נו, איך החיים?"
"בסדר, אתה יודע"
"ותגיד אתם חושבים להביא עוד ילד?"

"תראה, זו שאלה קשה, מאז הילד הראשון החיים אינם חיים, כבר אין אהבה בבית, אין שמחה, אין חיים, ילדים זה כזה מעמסה… וכו´"

אני מספר את זה מכיוון שזה נורא לראות את הקיצוניות בין שתי התגובות.

יש מי ש בשבילו ילד זה מעמסה, אין אהבה ,אין חיים..

יש מי שזה יעשה אותו הכי מאושר בעולם. זה הדבר שיעשה אותו הכי מאושר…

נסי רגע לחשוב "מי מהם את היית מעדיפה להיות?"

יש אדם שכל הקשר שלו עם אשתו הוא חיצוני כזה, האהבה היתה משהו רדוד ונמוך והיא לאט לאט נמוגה. בגלל זה יש היום בעולם החילוני קשיים בנישואים, המון גירושים, בגידות,
בגלל זה ילד הוא מעמסה.

יש מישהו שהקשר בינו לבין אשתו זה קשר עמוק, קשר של חיים, של בניה של פיתוח, הילדים אינם פוגעים בקשר הזה אלא מוסיפים לו ומרחיבים אותו. מאז הילדים האהבה בבית רק גודלת.

השאלה הזו איך את רוצה להיות היא השאלה איך את תופסת את הקשר בין בן לבת בחייך כבר היום.

האם זהו משהו נחמד כזה, יש מעם מי לדבר ולהתרגש איתו, מישהו שאפשר לגעת בו ולסחנ"ש איתו וזה ממש נחמד וכיף.

זוהי אכן התפיסה של העולם החילוני, היא אומנם קטנה. היתרונות שלה זה שהיא מאוד נחמדה בהתחלה, אומנם יש בה שתי חסרונות:
זה לא משהו שיכול להחזיק מעמד כל החיים. אין בזה את העוצמות האדירות של כל החיים שיש בקשר הגדול יותר.

יש מי שקשר בין בן לבת אצלו זה משהו גדול מאוד. הוא מאוד מפחד לתת לו יחס "נחמד" כי זה הרבה יותר מנחמד. זה משהו עצום.

זה חיבור בין שתי נשמות, בין שתי נפשות. זה שלמות החיים שלי.
זה היסוד של כל החיים שלי. מי הבחור שמתאים לי , זה לא רק "עם מי יהיה לי נחמד" אלא מי משלים אותי. עם מי אני אבנה בית, אחיה את חיי ואפתח אותם עוד ועוד ועוד…

היתרונות העצומים של הסתכלות כזו זה. א. שהיא מחזיקה לאורך זמן…
ב. היא גודלת וגודלת וגודלת ומיום ליום האהבה היא רק גדולה , היא כל הזמן מתרחבת, היא כל הזמן יותר ויותר מתעצמת.

זהו ההפסד הגדול של העולם החילוני. הם חושבים שהאהבה בנישואים מיום ליום רק פוחתת.
בחיים האמיתיים, מתוך תורה שמבינים באמת מה זה הקשר בין בן לבת, ההסתכלות שונה לחלוטין.
הקשר שנוצר בנישואים הוא רק ההתחלה. הבסיס לחיים אדירים משותפים. מתוך זה הקשר כל הזמן מתעצם, גדל, ומתפתח.

בשביל לחיות ככה, עלייך לבחור בחייך. מהם הדברים הגדולים… ומהם הדברים הקטנים.

ילד, כשהוא קטן, הדבר שהוא הכי רוצה, השאיפות הכי גדולות שלו זה במבה!! במבה! זאת אומרת כל מיני דברים חומריים וקטנים. אלו השאיפות שלו.

כשאדם גדל ומתבגר זה צריך להשתנות. השאיפות צריכות להיות באיכות אחרת, כבר לא מחפשים את הדברים החומריים הקטנים . אלא את הדברים בעלי התוכן הגדולים. אידיאלים, שלמות נפשית, רוחנית, להיות אדם טוב, לעשות טוב.. ועוד…

יש אנשים גדולים שהם מתבגרים אבל נשארים קטנים. במקום במבה הם רוצים אוטו, במקום שוקולד הם רוצים בחורות.. אבל הם עדיין תינוקות – עדיין מחפשים את הדברים הקטנים שבחיים.

מי שמתבגר באמת, הוא יחפש איכות אחרת של דברים. שלמות אחרת, שאיפות אחרות גודל אחר של דברים, דברים בעלי תוכן.

ככה זה בכל החיים…
יש אנשים שיש להם אהבה, אבל זו אהבה כמו של תינוק.. אהבה חומרית חיצונית, "קוצי מוצי כזאת בלי הרבה תוכן ולכן זה קטן…"

יש אנשים שאצליהם האהבה היא משהו הרבה יותר גדול. הם מואסים בקשרים הקטנים כי הם רוצים את הדבר הגדול, הטהור , העדין, השלם, עם כל התוכן העצום שבו. ככה הם חיים את חייהם הפרטיים וככה הם גם רוצים את האהבה שלהם.

הם, האנשים האלו הם המרוויחים הגדולים.. הם יחיו חיים שכולם אושר, מיום ליום, והאושר רק הולך וגדל, הולך ומתעצם, הולך ומשתלם. העוצמות באהבה ילכו ויגדלו כל הזמן… אני מקנא בהם.. וכזה אני רוצה להיות.

זוהי גם הדרכת התורה.
התורה אוסרת לנו להתעסק בדברים הקטנים.. היא יודעת שאי אפשר לחיות בשתי העולמות.
מי שיענינו אותו בחייו הדברים הקטנים לא יוכל לפתח בעצמו שייכות וקשר גם לדברים הגדולים. יש צורך לאסור לחיות חיים בצורה קטנה.

באהבה הדבר הזה אומר – לאסור את הקשרים הקטנים. הקשרים שהם אינם קשרים של 100 שנה לנצח, אינם קשרים של חיים שלמים ביחד, אינם קשרים של בית, של משפחה, של קדושה, של חיבור נשמה ונשמה (חיבור נשמה ונשמה נעשה רק על ידי נישואי התורה בעוד לפני כן החיבור הוא יותר חיצוני… אין שלמות נשמתית ביחד יש איזשהו קשר אבל משהו קטן)

כדי שנחיה בחיינו את הדברים הגדולים.
אין בזה אפס.. הציבור שבחר בדברים הקטנים – מפסיד בכל יום את הדברים הגדולים.

איסור הנגיעה הוא גם כן קשור לאותו עניין.

עלייך לבחור!!! איך תרצי לחיות את חייך. באופן גדול, מלא שמחה כל החיים , מלא שלמות מלא אושר.. או לבחור בדברים הקטנים. ולהפסיד – הכל!!!

איסור נגיעה הוא אותו עניין בדיוק, אבל בעומק רב.

הנגיעה, וכל הצדדים הפיזיים הם ביטוי. יש יכולת לעולם הפיזי שלנו לבטא את הרגשתינו.

החיבור הפיזי בין איש לאשה איננו מתחיל בצד הפיזי.

האיש והאשה כשהם נשואים הם מחוברים בנפש ובנשמה, החיבור הזה מגיע לשלמותו כשהם מתחברים גם בגוף.

הנגיעה בין בן לבת כשהיא נעשית על פי הדרכת התורה היא דבר עצום, דבר קדוש, דבר הרבה יותר מלא חיים ואושר ושלם מאשר כשהוא קטן.

כבר סיפרתי שבבית המקדש בקודש הקודשים ביום כיפור היו שני הכרובים בצורת איש ואשה במצב שהם שוכבים אחד עם השני, וזה מבטא את שיא החיבור בין עם ישראל לה´ – ביום כיפור.

גם החיבור הפיזי בין האיש לאשה הוא דבר גדול, דבר קדוש , ומלא עוצמות של חיים. בשביל להיפגש עם העוצמות האלו, עלינו ללכת בהדרכת התורה ולא לפגוע בקדושת הדבר..

זה אחד מההסברים לאיסור נידה גם בין אנשים נשואים.. .
לאיש והאשה אסור לגעת כשהאישה נדה, בטומאה מסויימת.
מדוע?

כמו שלא היית נכנס לבית המקדש כשאתה טמא.. אל תבוא להתייחד עם אשתך כשעדיין זה לא קדוש בשיא הקדושה. בשיא הטהרה..

ההערכה העצומה של התורה לנגיעה, לאהבה, לחיבור בין האיש והאשה יוצרת את השמירה הגדולה שלה על הנושא..

אנחנו, אנחנו והעולם כולו, כולנו מפסידים כשאנחנו לא שומרים על איסורי התורה, כשאנחנו מעדיפים לאחוז באהבות הקטנות, בנגיעות הקטנות, לא שומרים על השיא של הכל ומפסידים!!
מפסידים את העוצמות, את הקדושה, את האהבה האדירה, המלאת חיים, את המגע הפיזי המלא עוצמות קדושה וחיים שהתורה מנסה להעניק לנו… ושאנחנו זורקים אותו בלי לדעת מה אנחנו זורקים.

עם ישראל כיום רחוק מאוד מהאושר הזה..

אנחנו הציבור הדתי הרפואה שלו למצב הזה. כשאנחנו שומרים על הקשר בין האיש לאשה בקנאות שיהיה שלם כפי שהוא צריך להיות אנחנו בעזרת ה´ נחזיר את האהבה, והשמחה והעוצמות לכל ישראל. אנחנו הדגל של האהבה האמיתית ואנחנו צריכים לשמור עליה.

גם כל אחד ואחד צריך לשמור על העוצמות שבו, האהבה שבו בקנאות גדולה, שלא חס וחלילה יפספס את ההנאות הגדולות של החיים….

מקווה שהדברים שכתבתי עזרו לך להסביר לחניכות,
ואם יש לך עוד שאלות אני אשמח ממש לענות,

[עד כאן התשובה: ]
כמובן זוהי הסיבה הראשונה לסכנה בחברה מעורבת שיוצרת מתח מיני בין הנערים והנערות וגורמת לקשרי חברות ומנמיכה את כל העומק והגודל שיש בקשר אמיתי בין איש לאישה ויש בזה גם סכנה גדולה לעולם הרוחני שלנו..

[הנקודה השניה] והלא פחות חשובה בכלל:
הבעיה בחברה מעורבת איננה רק האפשרות שיצא מזה חבר וחברה אלא גם עצם החברה נפגעת מזה קשה.
באופן טבעי כשבנים נמצאים ליד בנות או בנות ליד בנים הם מתנהגים אחרת. שניהם מרגישים צורך טבעי להבליט תכונות אצליהם והם מתנהגים כבר לא באופן טבעי אלא גם כל הזמן איך הם נראים בעיני הבנים (זהו איננו עניין תמיד במודע) (ולכן בדרך כלל בחורה שקטה תהיה יותר שקטה ליד בנים ובחורה לא שקטה תהיה יותר קולנית ליד בנים ועוד. ) .
הדבר הזה יוצר חברה לא בריאה שמתנהגת באופן מלאכותי, וקשה מאוד בה למצוא יראת שמים – [בדרך כלל חברה מעורבת תהיה חברה עם המון צחוקים וקלות ראש ושטויות וכו´] . אין אני אומר שאסור לצחוק בחיים אבל חברה מעורבת מעודדת התנהגות נמוכה ושפלה והדבר הזה אני חושב איננו צריך הוכחות כי כל מי שמסתכל שם לב לזה. ובמקום שיש חברה מעורבת יהיה החטא יותר מצוי כי ישנה יותר ויותר התעסקות ברגשות הנמוכים של המתח המיני בין הבנים לבנות ופחות בדברים האמיתיים בחיים.
[אני באמת חושב שכמעט באופן הכללתי ניתן לומר – ולא צריך להיות גאון הדור בשביל זה – שיש קשר הדוק בין רמה דתית של סניף לבין המעורבות שלו בין בנים לבנות. ]
הדברים קשורים באופן מוחלט ובייחוד בגיל הנעורים כי הדבר מאוד מעסיק אותנו וכשמים אותנו ליד בנים או בנות (תלוי מי) אז הדברים מאבדים פרופורציות והחיים הופכים להיות מאוד רדודים בחברה כזו, כי היצר איננו שקט וכל הזמן מחפש רק להתעסק בזה.
[וביחוד בסניף: ]
סניף חוץ ממקום מפגש חברתי יש לו משמעות חינוכית אדירה. סניף הוא מקום של חינוך ועשייה. ישנה יכולת אדירה למדריכים לחנך לפעמים אפילו יותר מכל מה שהילד לומד בישיבה או בבית ספר. סניף הוא מקום של עשייה למען עם ישראל וכו´
כמו שברור שבאולפנה לא צריכים להיות בנים כך גם בסניף. כשיש חברה מעורבת קשה להתרכז בנושאים רציניים כמו שצריך. אומנם הסניף מציב דגל של עם ישראל – אבל כל חניך שמגיע לסניף מתייצב מול שני דברים – האידיאל של הסניף והבנות שמעניינות אותו, ובדרך כלל העניין השני יהיה מועדף ומה שזה גורם זה שהאידאלים נשכחים ויש פחות עשייה חינוכית ותרומתית בסניף ויותר ויותר שטויות. כיצד ניתן לדבר עם מישהו על אידאלים שכל מה שמעניין אותו זה הבנות שבסניף וכן להיפך.
[כשאנחנו מפרידים את הסניף אנחנו לא הפכנו את האנשים לצדיקים, אבל עכשיו יש עם מי לדבר] עכשיו הנושא היחיד בראש של החניכה הוא מה שהמדריכה אומרת ומה שקורה בסניף. ההפרדה היא האטמוספירה הנכונה כדי שסניף יוכל לעלות מעלה מעלה ולחנך ולעשות כפי שצריך כי אם אין את האטמוספירה הזו הכל הופך להיות צחוקים ושטויות וחברויות ו"כן מותר לגעת או אסור לגעת וכן מותר חבר או אסור" אבל שכחו לגמרי בשביל מה אנחנו פה ושעם ישראל צריך אותנו ושיש הקב"ה ויש תורה ולא כל החיים מסתובבים סביב השטויות והרכילויות שיש בסניף..

אני מקווה שלפחות הצלחתי להעביר לך את התחושה האמיתית של מי שמסתכל על הנושא בצורה יותר אובייקטיבית כי לפעמים בפנים קשה לראות איך אתה נראה אבל מבחוץ לפעמים זה פשוט מגעיל. ומי שתפקח את עיניה תוכל גם לראות מדוע חברה תקינה גם לבנות וגם לבנים היא חברה נפרדת.
אמר לי פעם חבר:
"כל חיי הלכתי לטיולים עם בנות ושבוע שעבר הלכתי לטיול עם החבר´ה, הבנים, ונראה לי שזו הפעם הראשונה בחיים שלי שטיילתי באמת כמו שצריך כי הראש שלי היה בטיול ובאמת טיילנו והיה את הכיף האמיתי של לצאת לטיול אבל עם הבנות – אומנם היה כיף אבל זה לא היה טיול… ."
זו בדיוק הנקודה ומהמשל הזה אפשר ללמוד על הכל.

עד כאן התשובות וההבנה מה הבעיה בחברה מעורבת,
ובכן את יכולה להבין מפה שאני מחזק את דעתך

ביחוד אם הסניף כבר נפרד כדאי לשמור עליו ככה ולהשתדל שככה יהיו הדברים.. כמו שאמרתי , הבעיה היא לא רק החבר וחברה , אלא כיצד תוכלו לחנך בסניף.

אינני מכיר את הסניף שלך אבל אני מחזק את ידיך בנושא. כמובן שהדבר הכי טוב , הוא לנסות ולהסביר ולהעביר את הדברים לאנשים כדי שהם יפנימו את הדברים כמו שצריך ואז יסכימו איתך.

[הדברים הבאים נכתבו אחרי כתיבת התשובה כתגובה להערה למטה אומנם כיון שהם מתייחסים קונקרטית לשאלה החלטתי גם לצרף אותם כאן]

אכן באופן עקרוני אני מסכים איתך. כתבתי את התשובה באיחור רב, והייתי לחוץ לכתוב את התשובה והיו נקודות שלא הספקתי להתייחס, אומנם זו הסיבה שכתבתי לכותבת השאלה למטה שאני רוצה שהיא תפנה אלי באי מייל בשביל שנוכל לברר מהם הצעדים הטכניים – זאת אומרת בתשובה כתבתי את ההשקפה העקרונית אבל רציתי בשיחה של אחד על אחד באימייל יותר לברר מה עושים ואיך עושים והאם נכון לעשות. אומנם בכל זאת הצדק עימך כי צריך היה אולי להתייחס לזה יותר בתשובה. לכן אוסיף כמה מילים.

דבר ראשון באמת אינני מכיר את הסניף ולכן אין אני יכול לכתוב ממש התייחסות. אומנם אני יכול לבוא ולהוסיף כמה הזהרות.

ההזהרה הראשונה היא שבאמת צריך להיזהר בכל הנושא של הפרדה עד כמה זה שייך וכו´. ישנם מקומות שזה עדיין לא שייך והדבר הכי נוראי זה לעשות דברים יותר מדי בכפייה. צריך לעבוד על הנושא הזה לאט לאט, לפעמים ישנם כמה מדריכים מאוד דוסים בסניף שעם רוב ההתלהבות הם אינם שמים לב איפה הם נמצאים והם יכולים לחולל ריחוק במקום קירוב.. אומנם צריך להיזהר כי עם המשפט של עדיין אנחנו לא מוכנים אפשר לא להתקדם אף פעם.. צריך כן כל הזמן לשים לב מה ניתן לשפר ומה ניתן לשנות.

יש כאן עוד נקודה. בדרך כלל הבעיה של החניכים והמדריכים לנושא של הפרדה היא יותר בעיה של התרגלות לשינוי. זאת אומרת סניף שאיננו גדולי הדור. אומנם יש בו סניף נפרד מאז ומעולם , אין זה יפריע כל כך לחניכים כמו בסניף שהוא יותר דוסים והיו מעורב ועכשיו רוצים להפריד אותו.

בשאלה הכותבת מתייחסת לכך שהסניף שלה כבר היה נפרד ורוצים לערב אותו. זה מקרה מאוד נדיר ולי נראה שהוא איננו נחוץ. הכותבת לא מעלה טענה שבגלל זה חניכים לא באים לסניף אלא שהם מוצאים דרך להיות מעורבים בזמן אחר.. אם זו הטענה אני לא רואה בה ממש. וכי אנחנו צריכים לספק לחניכים עוד זמנים להיפגש עם הבנות. למה לא שהסניף יהווה מקום קדושה וחינוך שיוכל להחדיר בחניכים את הערכים שירחיקו אותם ממה שהם עושים אחרי הסניף.. למה לפגוע במה שהסניף יכול לתת..
כמו שאמרתי. אף אחד לא היה חושב להכניס בנים לאולפנה רק בגלל שהבנות נפגשות איתם אחר הצהריים , אז בוא כבר נעשה את זה תחת פיקוחינו. אולפנא צריכה להישאר בקדושה ובטהרה, וכך גם הסניף!!

הקושי הכי גדול בלשנות סניף מבחינת מעורב נפרד (ואני חויתי את זה) זה השינוי שמאוד קשה להתרגל אליו ההתרגלות היא שעד היום מה שהיה היה הכי טוב, וככה היה צריך להיות וכל דבר אחר נראה מוזר או רע.. אומנם מקום שהוא כבר כזה, נראה לי מאוד לא חכם לערב אותו חזרה, וזה מביא אותי להערה האחרונה,

לפעמים השינוי וההפרדה יכולים להפריע מאוד לאנשים מסוימים ואז מעלים טענות שאין בהם ממש, כל מיני טענות שאני אישית מאוד לא מחזיק מהם. כמו "הם גם ככה עושים את זה" , "חניכים לא יבואו" (אומנם פעמים שיש בטענה זו ממש אבל צריך לעיין בה טוב). ועוד טענות,

מי שבעד הפרדה לא צריך לזלזל בטענות, צריך לפתוח את האוזניים ולהקשיב, אולי נאמר פה באמת עניין חשוב, שצריך לתת עליו את הדעת.. אומנם צריך גם לדעת לשים לב מה, "סתם טענות" שנשלפות מהמותן.. או במילים אחרות איזו טענה יצרה עמדה ואיזו עמדה יצרה טענה…

לדעתי השיקול האמיתי שצריך להיות זה קודם כל בעיקר במקום שהסניף מעורב והחניכים רגילים לכך, ואז רוצים להפריד, אז זה קצת יותר בעייתי. ושם השיקול צריך להיות , האם הרמה הרוחנית של הסניף "קרובה" לסוג כזה של הפרדה, אינני אומר שהרמה הרוחנית נמצאת שם, אלא קרובה לשם. והצעד עצמו כבר יקרב… וגם אינני אומר "האם החניכים מסכימים לזה" כי קשה מאוד להסכים לשינויים. אלא השאלה האם הרמה התורנית הכללית של החניכים (לאו דוקא בנושא בנים בנות) קרובה ומתאימה לסוג כזה של הפרדה. ייתכן שהחניכים בעלי ערכים גבוהים אך רגילים למציאות מקולקלת של בנים בנות – מצב כזה אומר שהחניכים מתאימים לענין ומישהו צריך לעשות צעד בשביל לקרב אותם לאידיאל…

אומנם יש הרבה עוד מה לדון כל מקרה לגופו , אבל אני מקוה שהוספתי קצת בעניין בשביל להבהיר מה שהיה חסר!

אשמח מאוד אם תחזרי אלי למייל כדי שנוכל אולי יותר להרחיב בפרטים טכניים של איך ניתן לנסות ולשפר את המצב, כמו כן אשמח לדעת אם התשובה שלי עזרה לך וגם אם יש לך עוד שאלות,

אבי, wolfsonavi@gmail.com