שלום רב!
רציתי להעלות פה בעיה קטנה שיש לי…
אני אדם שמאוד שומר על מצוות ומסורת, אני נמצאת באיזור ובסביבה די חילונית אך אני מאוד קרובה לדת. הבעיה היא שיש לי חברים, הרבה חברים שכל ה"קטע" של הדת בכלל לא מעניין אותם והם בכלל לא בכיוון, הם לא ממש שומרים על מצוות הדת.
לי זה מאוד מאוד מציק, אני תמיד מעירה להם ואומרת שלא כך וכך צריך לעשות מכיוון שאני לא מוכנה לקבל את זה שהם לא יקיימו מצוות אך כל ההערות שלי לא עוזרות. האם אני צריכה להמשיך להעיר או שהם יעשו "מה שבראש שלהם"?
כשקראתי את שאלתך, מאוד התרשמתי מהאכפתיות שלך ומהאמונה החזקה שלך.
כשנמצאים במקום שבו כולם שומרי תורה ומצוות, יחסית קל לשמור על הדת, יש לחץ חברתי חיובי ולהיות דתי זה להיות חלק מן הכלל הזה..
להיות בסביבה חילונית ולשמור על הדת – בעיני, זו גבורה אמיתית!
האכפתיות שלך והעובדה שזה מפריע לך שהם לא שומרים מצוות, זה דבר מאוד טוב וחשוב.
מי שאדיש לדברים הללו הוא אדם שחושיו אינם רגישים מספיק משום שכאשר מאמינים שהתורה היא אמת והיא הטוב המוחלט, אי אפשר לעמוד מנגד ולתת לאנשים לעשות "מה בראש שלהם" בשל העובדה שזה פוגע בהם – זה כמו לראות אדם שפוצע את עצמו ולא לעשות דבר..
זה אמנם לא פציעה גופנית אבל זו פציעה רוחנית וזה הרבה יותר קשה.
דבר שאני למדתי מניסיוני זה ש"זה מאוד כואב כשכואב אבל זה הכי כואב כשלא כואב" – אדם שלא חש כאב הוא אדם מסכן.. לדעתי חוסר תחושה וחוסר אכפתיות זה דבר נורא ולכן אני מאוד שמחה שזה מציק לך – זה אומר שאת בדרך הנכונה.
עם כל זה, כנראה שרצון טוב זה לא מספיק כי את טוענת שההערות לא עוזרות וזה מתסכל..
כל פעם שאנו רוצים לתקן משהו בין אם זה בחיינו ובין אם זה אצל אנשים אחרים,יש מספר קריטריונים שצריך לקחת בחשבון:
כוונת הלב – כל תוכחה ותיקון צריכה לבוא מאהבה. יהיה קשה מאוד לתקן ולעזור למישהו אם לא חשים אהבה אליו ואכפתיות גדולה מאוד. אם מנסים לתקן מתוך כעס, השינוי אולי יראה על פני השטח אך מתחת לפני השטח, בהזדמנות הראשונה, הכל יתפרק..
אופיו של האדם – כל אדם הוא שונה ולכן "מדברים" אל כל אדם דברים שונים. אחד נמשך מאוד לספורט, אחת מאוד אוהבת בגדים, אחד שכלי יותר ואחד רגשי והדרך לעזור לכל אחד היא על פי מה שמדבר אליו. לדוגמא: אם יש לך חברה שמאוד מאוד חשוב לה איך היא נראית והיא מאמינה שמעמדה בחברה נקבע על פי לבושה יהיה מאוד קשה לשכנע אותה ללכת צנוע סתם כך, משום שהיא תרגיש שזה פוגע במעמד שלה. הדרך לדבר אל לבה היא לאהוב אותה בזכות מי שהיא, לדבר איתה על כך שצניעות מדגישה גם את היופי הפנימי וגם את היופי החיצוני וכו'.
עלייך לבחון מהו ה"כלי" ומה הוא יכול להכיל. כאשר החבר'ה מעוצבנים עלייך ואין להם כוח יותר לשמוע, סימן שהם לא היו מסוגלים לשמוע..
התוצאות – חכמים לימדו אותנו ש"כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר את שאינו נשמע(יבמות סה,ב ). אם הערותייך מוסיפות בהם יראת ה' או אפילו רק גורמות תחושת חוסר נוחות של "זה באמת לא היה בסדר להתנהג כך" אפילו אם הם חוזרים על אותה התנהגות, צריך להגיד ובע"ה יום יבוא וזה יחלחל. לעומת זאת, אם את רואה שההערות גורמות לאווירת "אנטי" בקבוצה, זלזול בדת ועשייה דווקא למרות מה שאמרת עדיף שלא תגידי דבר כי זה גם יצר מצב יותר גרוע ועדיף שיחטאו בשוגג ולא במזיד.
במקרה כזה גם עדיף שתראי את מורת רוחך ולא תשתתפי עמם כדי שלפחות את לא תושפעי מזה ותטלי חלק במעשים לא חיוביים.
זה אמנם מאוד מתסכל אבל זה אפשרי, אל תתיאשי ואל תוותרי עליהם!
בסופו של דבר את עושה להם טובה גדולה (גם אם כעת זה נראה להם שלא..).
לדעתי, תנסי לחשוב מה יגע ללבם ולאט לאט תראי מה מעורר תוצאות חיוביות ומה לא.
עדיף לדבר גם עם כל אחד לחוד כי כאשר אדם בתוך קבוצה, הוא מאוד מושפע ולא ירצה להיראות "הדוס התורן", כולם יצחקו עליו ויתפלאו מה קרה לו אבל אם את תופסת כל אחד לחוד, אין לחץ חברתי וההשפעה שלך הרבה יותר גדולה.
תחשבי מה במיוחד כואב לך שהם עושים, תעמיקי בענין בעצמך כך שתדעי למה זה אסור מכל הצדדים ואז תנסי להשפיע, כל אחד לפי מה שמדבר אליו.
אפשר גם לנסות לשכנע אותם ללכת לשיעורים, לא כאלו מייבשים שייראו להם לא רלוונטיים אלא עם בעלי תשובה, עם חיות וחוש הומור.
תשתדלי מאוד גם להפגין הערכה על דברים טובים שהם עושים ובטח יש הרבה כך שהם לא ירגישו שאת מלאה בביקורת כלפיהם ורק אומרת להם מה אסור אלא ירגישו נוח לשתף אותך וידעו שאת מעריכה אותם בזכות מי שהם.
כשמדובר בבנות, כדאי ליצור לימוד משותף ושיחות נפש אבל אם זה בנים עדיף שלא אלא כדאי להפנות לשיעורים, לספר מידי פעם על דברים, לא בצורה של תוכחה אלא קראתי על.. וכד' ופשוט להיות את ולהוות דוגמא חיובית.
וכמובן – להתפלל שהקב"ה ישים מילים נכונות בפיך ויעזור לך לקרב אנשים.
אני מקווה שדברי עזרו לך ואני מאחלת לך הצלחה וכל טוב מעומק לבי!
ברוכה תהיי!
רונית.
