האם 'לכבות את המצפון' שלי או להתעקש?

שלום לך אביבה יקרה!
תודה שכתבת לנו. קודם כל אני מאוד רוצה לומר לך יישר כח גדול על המעשה הכל כך לא פשוט שעשית. עזבת את החוג למרות שאהבת את האימונים ואת האנשים. עשית זאת בשם האמונה שהתחלת יותר ויותר להתחבר אליה ובשם רצון ה' כמו שכתבת. אני מעריכה אותך מאוד על זה. לא פעם האמונה שלנו ושמירת ההלכה דורשת וויתור. לא תמיד הוויתור הזה הוא קל. לפעמים הוא קשה מאוד ומגייס את כל כוחות הנפש שלנו, היות ומחיר הוויתור הוא גבוה. נדמה לי שכך היה במקרה שלך. את מרגישה שאיבדת חברים יקרים, ומסגרת שאהבת. כתבת שקשה לך לראות את זה שהכל לטובה, ואכן, לפעמים אנחנו בעיקר מרגישים את הקושי שאנחנו עוברים עכשיו בלי לחוש את הטוב הנלווה אליו. אני מבינה שבחוויה שלך כרגע את בעיקר חווה את הקושי סביב הוויתור שנאלצת לעשות ופחות את הטוב שבהלכה שבגללה בחרת לעשות את הוויתור הזה. את מתרחקת מחברים יקרים ואין פלא שאינך מרגישה טוב עם זה. במקומך הייתי מרגישה בדיוק אותו דבר. עשית בחירה שיש עימה כאב, והכאב הוא אמיתי וכניראה שאי אפשר לדלג עליו, למרות שאת שלמה עם הבחירה. ואת צודקת שאת לא יכולה "לכבות את המצפון שלך". [אני מאמינה בכל ליבי שהכאב הכרוך בכיבוי המצפון הוא גדול ופנימי יותר מהכאב הכרוך לפעמים בהליכה בעקבות המצפון שלנו].
עם זאת אני חושבת שכשאנחנו עושים משהו בשם התורה והקב"ה, ובשבילם, כפי שאת עשית, זה לא יכול להיות רק כואב וקשה. לא יכול להיות לזה רק מחיר כואב, אלא חייב להיות גם טוב שבא בעקבות זה. אולי את הטוב את לא חשה כרגע, ואולי גם לא תחושי אותו בהקשר המסוים שבו עשית את המעשה (בהקשר של הקשר שלך עם חברי החוג), אבל ברור לי שאם עשית בחירה שכזו היא גם תבנה אותך מאוד, וככל שהכאב הכרוך בבחירה יהיה גדול יותר כך גם גדולה יותר הבניה הבאה בעקבותיה. הבחירה הזו, כך אני מאמינה בכל ליבי, תבנה לך בנפש יותר צניעות ויותר אמונה וחיבור לקב"ה ולתורה. כשאנחנו מתאמצים ומשקיעים כל כך בשביל משהו המאמץ הזה בונה בנו חיבור עמוק לאותו הדבר שבשבילו התאמצנו.
אני שומעת בדברים שכתבת שיש שתי "חזיתות" שבהן את מתמודדת. אחת היא מול החברות שחושבות שהשתנית לרעה ואינן באותו ראש איתך, והשניה היא בתוכך. תחושת המחיר הכבד שאת משלמת. כל חזית תדרוש התמודדות אחרת. בחזית מול החברות אני מציעה לך לנסות למצוא כמה שיותר מכנים משותפים בינכן. אנשים יכולים לא להיות באותו ראש ועדיין להיות קרובים ואוהבים מאוד זה לזה. כשהקרבה נשמרת אפשר גם לדבר על השוני בינכן לא מתוך ויכוח או ריב אלא מתוך רצון אמיתי להבין את האדם שעומד מולך. אולי אם השיחות יהיו מתוך המקום הזה, חברותייך יוכלו יותר להבין אותך, וגם אם הן לא יתחזקו במצוות כמוך לפחות לא תחושי שאת מאבדת אותן או מתרחקת. אין סיבה שהקרבה בינכן לא תישמר למרות השוני. האהבה והקשר שבניתן עד כה יוכל בעז"ה להמשיך וגם לעמוד בשינויים שאת עוברת (שבוודאי מביאים גם שינויים לקשר).
מנסיוני, אני יכולה להעיד שהרבה פעמים כשאדם מסוים מתחזק בתורה ומצוות הוא זוכה להרבה לעג של חבריו, ולא לעידוד או תמיכה מהם. לדעתי הדבר נובע מכך שהתחזקות של אדם אחד בחברה מיד מאיים על שאר האנשים בה. כשהם רואים אדם שעבר שינוי, ששאל את עצמו שאלות על חייו ועל איך שהם נראים, והחליט לשנות אותם, זה דורש מהם גם כן לעמוד מול אותן שאלות. הרי יש פה אמירה:"צריך לקיים מצוות ברצינות. צריך להקפיד על הלכה". אני מאמינה שאת אינך באה עם האמירה הזו בצורה מפורשת לחברותייך, אבל עצם זה שהן רואות את השינוי שאת עוברת האמירה הזו כבר נעמדת מולן מעצמה. מי שעדיין לא בשל בעצמו לעבור התחזקות כמו שאת עברת, קשה יהיה לו מאוד לעמוד מול אמירה כזו והדבר בדרך כלל יוליד הרבה ציניות, ריחוק, וירידות על האדם המתחזק. אולי אם תביני יותר מאיפה מגיעה התגובה של חברותייך יהיה לך קל יותר להתמודד איתה, ועדיין להשאר באהבה וקרבה לחברות.
ויש עוד חזית, כמו שכתבתי קודם. החזית האישית שבה את חשה [בתוכך] את המחיר והכאב על הוויתור. אני מאמינה שכמה שתיזכי להיות יותר מחוברת לתורה ולקב"ה, כך זה יקל עלייך בהתמודדות הזו. ברור לי שיש לך חיבור עמוק, אחרת לא היית עושה מה שעשית. אני מאחלת לך שתיזכי להעמיק את החיבור הזה עוד יותר ולהיות שלמה עם כל הבחירות שלך שבאות בזכות ציוויי התורה. בהצלחה רבה בתהליך ההתחזקות שלך.
אם תרצי שוב לכתוב אשמח מאוד.
כל טוב.
עדי
Adisadeh@yahoo.com