חיפשו מתנדב/ת לכתוב דבר תורה ליום השואה. אמרתי לעצמי, יאללה, קלי קלות.
טסתי לפולין, שירתי שנה שלמה של שירות לאומי במכון שואה, הדרכתי ב"שביל המחבר" בין יד ושם להר הרצל, ואפילו קניתי לי את "אש קודש" (דברי תורה מגטו וארשה) הביתה.
דבר תורה אחד? קטן עלי.
אז התיישבתי לכתוב.
נסיתי לכתוב על איפה אלוקים היה בשואה? (ברור שהוא היה שם, נכון?)
חשבתי לספר לכם למה בחרתי בשירות הלאומי שלי (זכור את אשר עשה לך עמלק, בזכירה סוד הגאולה, וגם כי אני פריקית של היסטוריה)
חשבתי לספר לכם משהו ככה על "משואה לתקומה" (אולי לספר איזה סיפור מרגש על קרובת משפחה? אולי על איזה חייל ניצול שואה שנלחם במלחמת השחרור? )
התחלתי לכתוב, והתחלתי לכתוב, ושום דבר לא היה נראה לי ראוי והולם.
כמה שחקרתי ולמדתי, ככה אני עומדת פעורת פה מול… מול… מול…
אז זהו.
שאין לי ממש מילים לתאר את זה.
זה גדול, זה נורא, זה עוצמתי ומחריד. ובעיקר בלתי נתפס.
כמה בלתי נתפס?
מכירים את המדרש הזה על עשרת הרוגי מלכות, שהמלאכים זעקו לקב"ה זו תורה וזה שכרה?!?!?
אז קבלו את מה ש[האדמו"ר מפיאסצנה] כתב בנושא, [היישר מגטו וארשה]:
באמת פלא הוא איך העולם עומד אחר כל כך הרבה צעקות כאלו.
בעשרה הרוגי מלכות נאמר שצעקו המלאכים זו תורה וזו שכרה? ענתה בת קול משמים – "אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים".
[ועתה ילדים תמימים מלאכים טהורים אף גדולים קדושי ישראל, הנהרגים ונשחטים רק בשביל שהם ישראל, שהם יותר גדולים מן מלאכים, ממלאים את כל חלל העולם צעקות אלו, ואין העולם נהפך למים רק עומד על עומדו כאילו לא נגע לו הדבר חס וחלילה]. (אש קודש, פאשת חקת, שנת תש"ב)
והאדמו"ר ממשיך שם ומסביר, ומחזק באמונה.
ואני קטונתי מלהבין אותו, איך זה ש-שם בקיץ 1942 הכל כל כך ברור וכל כך חזק לו.
זה לא שאין לו שאלות. הנה, הוא שאל וזעק, זה שמשהו בפנים אצלו היה כל כך חזק, שכשקראתי את דבריו, זה הרגיש כאילו השאלה התאדתה משם, ובמקומה הוא נתן איזה הסבר קטן שקשור לפרשת השבוע.
ואנחנו לא האדמו"ר מפיאסצנה, ולמזלנו הקב"ה גם לא העמיד אותנו בכאלה ניסיונות.
אז מה אנחנו בעצם עושים עם כל זה? למה אנחנו לומדים, וזוכרים, ומזכירים?
בשירות לאומי שלי, הרב שמנהל את המקום, אהב להזכיר לנו כל הזמן מדרש אחד. את סיפור ההוצאה
