הביישנות……

שלום רב
שאלות אלו טובות מאד, שבהחלט דורשות בירור רציני של דבר מצוי מאד, דבר שאנו מוצאים שהוא נמצא ביהדות, ושיש בו עניין לברר אותו, אם כי אולי יש להוסיף שאלה שהיא נובעת מהשאלות שנשאלו, והיא אולי מעט לוקחת את השאלה שלא תהיה שאלה פילוסופית אל רובד של החיים שלנו, והיא מה כיצד להתייחס אל הבושה שלנו? האם נכון לנסות להילחם איתה, או שמא עדיף לתת לה מקום מרכזי בחיים שלנו.
כפי שנכתב, מידה זו של ביישנות היא מידה מיוחדת לישראל, והיא מסמלת על מעלה גדולה שיש בישראל. ועד כדי כך אנו מוצאים, שאם אדם הוא לא ביישן לגמרי, אלא הוא עז מצח, דבר זה מהוה שאלה על הייחוס שלו אם הוא באמת מזרע ישראל או שמא הוא נכנס יחד עם עוד גויים לעם ישראל.

בספר אורחות צדיקים, כתב בהרחבה על המידות, את הדברים הטובים שבהן ואת הדברים הבעייתיים שבכל מידה ומידה, ואף יחסית בתחילת הספר הרחיב בדיבור על מידת הבושה.
בדבריו הוא מאריך במעלתה של הבושה, שיש בה דברים גדולים וחשובים. הבושה גורמת לאדם שלא יחטא, שכך נאמר במשנה, שיהיה מורא שמים כמורא בשר ודם, שכן הבושה מאדם אחר גורם לאדם שלא לחטוא. ישנם זמנים שהתכונה הזו משמשת את האדם באופן מופלא, שהאדם עלול לפעמים להגיע למצב שהוא כבר כל כך ירוד, שאין כל כך כבר מה שיעכב אותו מלחטוא, אלא שהבושה היא המחסום שמונע ממנו את הנפילה האיומה.
כמו כן, מידת הבושה היא מידה המקרבת את האדם אל הענוה. כאשר אנו לומדים את מידות האדם, אנו רואים שמידת הענוה היא מידה יקרה מאד, אחת מן המידות החשובות ביותר, ואילו מידת הבושה היא יסוד חשוב לענוה. ההיפך ממידת הבושה הוא עזות מצח, שהיא ממש מבוססת על הגאוה, וכל ריחוק מעזות מצח גורם לאדם להתרחק מן הגאוה.
בושה היא הרגשה גרועה, וכאשר אדם עושה דבר לא טוב ומתבייש בו מוחלים לו על עוונותיו.
כמובן שישנם עוד דברים רבים וטובים בבישנות, וקשה לי הקט להקיף אותם, ואף את הדברים שכתבתי יש מקום להאריך ולהרחיב בכל אחד מהם, להבין אותו ולפתח אך אינני רוצה להאריך.
בביישנות יש גם דברים לא טובים, שחשוב לדעת כיצד שלא ליפול על ידם.
ביישנות גורמת לאדם שלא להופיע את הטוב שבו. האדם המתבייש איננו פועל את מה שהוא אמור לפעול, ובכך הוא גם מזיק לעצמו וגם מפסיד את החברה כולה ואת הכלל כולו.
ביישנות גורמת לאדם להסתגר בתוכו לבין עצמו, ובכך הוא עלול גם להיפגע יותר, וגם להגיע למצבים מאד לא נעימים.
ביישנות לפעמים משדרת לסביבה חולשה של האדם, דבר העלול לגרום לקושי להשתלב בחברה, לגלות את רצותיו ולהגיע למצב שהחברה תכיר אותו ובכך הקשר עם החברה נפגם מאד.
ביישנות עלולה לגרום לאדם לחטוא. כאשר אדם מתבייש בחברה, והחברה עושה דברים לא טובים, האדם עלול להמשך אחר האחרים רק בגלל שהוא מתבייש להגיד את שלו בכל העצמה, הוא חסר עמוד שידרה ועל ידי כך הוא נמשך אחר כל דבר שאולי יתן לו מעמד יציב.
כמובן גם בדברים אלו אפשר להרחיב ולפתח אך באופן כללי אנו מוצאים בספרים יותר את הכיוון של המעלה של הבושה, ולא את החסרונות של הבושה.
לפי דברי חכמים אנו לומדים שבושה היא דבר טוב, אלא שכאשר היא פולשת מהגבול הטוב שלה היא עלולה להזיק. כך גם ברוב רובן של המידות, כפי שכתב כבר הרמב"ם שמידה צריכה להיות ממוצעת וכאשר היא סוטה אל כיוון של קיצוניות היא עלולה להפך לרועץ ולהזיק. כך גם מידת הבושה, כאשר היא גורמת לאדם לרדת, להתכחש לעצמו או שלא יוכל להופיע את היעוד שלו היא כבר פולשת מהגבול שלה והיא מזיקה לאדם. לכן אם נדע את הגבול הנכון של הבושה, נדע כיצד היא תעזור לנו מאד, ולא נגיע למצב שבו הבושה תגרום לנו לנזקים ולפגיעה עצמית בנו.
יש פעמים שעזות כאשר היא נובעת מהקדושה היא טובה מאד, שעל ידה האדם פועל דברם גדולים וחשובים. אסור לאדם להתבייש בדברים שהוא צריך לעשות, וגם אם הרגש דוחף אותו לבושה, צריך להתגבר ולעשות את מה שמוטל עלינו.
אני יודע שלא קל ליישם את הדברים שכתבתי, שלפעמים זו משימה של כל החיים, אך אל יאוש, צריך להכיר בדברים ולהתחיל לעבוד על עצמינו, להתגאות באלוקי שבנו ולהתבייש ברע שבנו, ולהשתמש במידות באופן הנכון.
בברכת כל טוב
יצחק.
Zahig2@shoresh.org.il