הופעות – איך, כמה ולמה?

שלום לך חברה יקרה!

ראשית, אני חייבת לומר לך כל הכבוד על הרגישות והמודעות העצמית הגבוהה שיש לך! כמו ששמת לב כשהתבוננת על הסביבה שלך, בכלל לא ברור מאליו להיות רגישה לדקויות ולנקודות שהעלית כשהולכים להופעה כמו שתיארת. עצם זה שלא כיבית את החושים, ונשארת דרוכה ומאזינה לתחושות והקולות הפנימיים שדיברו בתוכך, זו נקודה מדהימה לכשעצמה, והיא יכולה לשמור עלייך עכשיו ובעתיד בכל מיני מצבים, בכלל בחיים, בלי קשר רק למה שתיארת. כנראה שאת לא כל כך קלה להיסחף, אפילו אם בפועל זה מה שיכול להיראות לך, בתוך תוכך, את עדיין עומדת על המשמר, וזה נקודה שכשיש לך אותה (ולך יש!) היא המפתח להתפתחות לאדם עם עמוד שידרה, עקרונות וערכים, שיודע לנווט איתם בתוך החברה שבה הוא חי. אמנם גם מיומנות ה"לזרום" היא חשובה, לא להיות מקובעת רק בדעותייך, ולהיות פתוחה וגמישה לפעמים וספונטאנית, אבל חשוב לא לתת ל"זרימה" של אחרים לעלות (ואולי לדרוס?…) את העקרונות והערכים שאת מאמינה בהם.

דבר נוסף, אני חושבת שאת נוגעת פה בנקודה מאוד אמיתית ואולי גם די רגישה, במיוחד בקיץ הלוהט, מלא ההופעות, פסטיבלים, ירידים ושאר ירקות.
אני יכולה מאוד להבין את הרצון לצאת לבלות עם חברות, לעשות משהו חוויתי, מגבש, שיהיו לנו משם תמונות ובדיחות פנימיות, שיגבשו את החברות, ויתנו גם משב רוח קרירה על הנפש העייפה משנת הלימודים, מהשגרה ומהארבע קירות של הבית… וכשמדברים על מוזיקה- לכאורה, נשמע שאין יותר טוב מזה! משמחת, מקפיצה, מזרימה לנו דם חדש בתוכנו! בדיוק מה שאנחנו צריכים, אחרי שנה שלמה ששמענו מורה מונוטונית וכמעט נהיה לנו צורה של כיסא…

אבל, ופה עולה ה"אבל" הזה שהרגשת ברגע שהגעת לשם- לאן בדיוק אני הולכת? האם סוג ההופעה הזו זה מה שאני באמת צריכה? האם זה מה שחיפשתי?
אני חושבת שהרגשת, בחושים הדקים והכי פנימיים שלך, שיש הבדל בין להשתחרר עם מוזיקה טובה לנפש לבין להתפרק, וכנראה הרגשת שאת לא ממש תכננת להתפרק באותו ערב…

לצורך העניין אני אנסה לתת פה איזו הגדרה לשני המצבים. אני לא בטוחה שהיא הגדרה שאפשר יהיה להכניס למילון, אבל אני חושבת שהיא תתאים לתיאור המצב שתיארת בהופעה:
להתפרק- זה לשבור כל רסן, כל עצירה פנימית שאי פעם שמנו לעצמנו, פשוט להוריד. ואז, אני עלולה להגיע למקומות שאפילו אני נבהלת מעצמי, כי אני מרגישה שאני כבר לא יכולה לשלוט על מה שאני עושה.
להשתחרר- זה להוריד את המגבלות הדמיוניות שעוצרות אותנו מלהיות עצמנו- כמו פחדים, דאגות, לחצים. אבל המגבלות הבסיסיות של האדם, כמו נימוסים, התחשבות באחר, ויכולת השליטה במינונים, נשארות איתו.

אני חושבת שבבסיס, אף אדם לא אוהב חסר שליטה מוחלט. אולי כדי לראות מה יש בבסיס האדם אפשר להסתכל על ילדים. לדוגמא- בקרוסלה בגן המשחקים, תשימי לב שהם אוהבים שמסובבים אותם יותר ויותר מהר, אבל (!) עד גבול שבו הם מרגישים שכבר אין להם יותר שליטה על המהירות, ואז הם מתחילים לבכות – תעצרו, תעצרו…. בנוסף לכך, שימי לב שהם אוהבים לבדוק את הגבולות, להגיע עד קצה המהירות ולבדוק – מתי אני מתחיל לפחד, אולי יותר זמן מפעם קודמת?… זה מרגיש להם סוג של אתגר, מתי אני מתחיל לאבד שליטה.

לפעמים גם אנחנו אוהבים לבדוק את הגבולות שאליהם אני מעז להגיע. לפעמים אני מרגיש חנוק בגבולות ורוצה לפרוץ הכל, אבל הרבה פעמים, רגע אחרי שכל הגבולות נפרצו, מרגישים שאופס! נשפך החוצה ממני הרבה יותר ממה שרציתי להוציא, ועכשיו אולי נהיה קצת ריק בפנים, ולא ממש יודעים איך למלא…

אז כנראה כדאי מראש לבדוק טוב לאן אנחנו מכניסים את עצמנו, באיזה רמה של מודעות, ובאיזה רמה של פתיחות וזרימה, ככה שנקבל את הטוב, ולא נאבד מה שאיננו רוצים לאבד.

עכשיו, אני רוצה להתייחס לשאלות הספציפיות ששאלת:
"הופעות- האם זה בכלל מותר?"
התשובה הבסיסית: כן! ועכשיו הסתייגות חשובה: השאלה איזו הופעה, באיזה סגנון, ואיך הקהל מתנהג בהופעות כאלה, איך יושבים/עומדים/משתגעים או לא…. יש עניין נוסף, וזה באופן כללי, לאיזה מוזיקה אנחנו מקשיבים. כששואלים רבנים, הם עונים שצריך לשמוע מוזיקה שגם המלחין, גם המשורר וגם הזמר, כולם הם אנשים יראי שמיים. מכיוון שמוזיקה זה דבר שנוגע עמוק ובצורה ישירה בנפש, בלי שנוכל להפעיל הרבה מנגנוני הגנה בעזרת השכל שלנו, ולכן אנחנו צריכים להיות סמוכים ובטוחים בטוהר הכוונה של השיר שמגיע לאזניים שלנו. אני לא אומרת שזה פשוט ואולי גם לא כל כך פופולארי, אבל זה בהחלט משהו שאנחנו צריכים לשאוף אליו.

"האם מותר להכניס עצמך למצב שמלא בנים יגעו בך בדוחק?"
תשובה: כנראה שלא, בעיקר בגלל שמדובר באווירה מאוד קלת ראש, והצפיפות של הבנים בנות, היא חלק מהעניין ויצירת עוד ריגושים ומתחים…

"אנחנו דתיים אנחנו צריכים לשמש דוגמא"
"אסור לנו להתנהג איך שבא לנו כי מסתכלים?"
באופן אישי אני לא כל כך בעד המילים "דוגמא אישית" אלא יותר "אישיות לדוגמא". אנחנו צריכים להתנהג בצורה נאותה ונכונה לא כי מסתכלים עלינו, אלא כי אנחנו מאמינים שזוהי הדרך הנכונה, וכך צריך להתנהג, בין אם אתה לבד ובין אם אתה בחברה מסויימת. אנחנו צריכים לעבוד על עצמנו שה"בא לנו" יהיה מה ש"מתאים לנו". יכול להיות שבזמנים מסוימים שבהם אנחנו בחברה שלא מכירה את החברה הדתית, ואנחנו קצת עכשיו שליחים, אני לא ממש מתנהג כרגיל עכשיו אלא קצת יותר מקפיד, גם על הדברים שיותר קשה לנו ביום-יום (כמו שהולכים לבקר איזו דודה מבוגרת שגרה בבית עם מלא כלי חרסינה, לא נתחיל לשחק כדורגל ולפצח גרעינים אצלה בסלון…). אבל באופן עקרוני, לא זו הנקודה שצריכה להיות עיקרית. כמו שלדעתי, אמא שמעירה לבן שלה שמדבר לא יפה ברחוב, במקום להגיד לו "אל תדבר ככה ברחוב, כולם שומעים", צריכה להגיד לו "אל תדבר ככה, זה לא יפה ונעים", כי הערך הזה הוא חשוב גם אם אתה לבד.

"אז זה אומר שאנחנו צריכים להימנע מהנאות?"
ממש לא! אבל אנחנו צריכים למצוא הנאות שמתאימות לנו, ואולי זה קצת יותר קשה, אבל זה שווה את המאמץ ושווה את הסבלנות לחכות דווקא לאירועים כאלה. עם זאת, צריך לציין שהיום זה כבר נהיה מאוד נפוץ, הופעות ואירועים שהם מתאימים לסולם הערכים שלנו. לדוגמא- הופעות של אודי דוידי, ששם בד"כ גם יש מקום לרקוד ולקפוץ, או של אברהם פריד באמפי כזה או אחר, או משפחת בנאי לשלל בניה ועוד ועוד… כשאני הולכת להופעה כזו, אני בודקת אם זה הולך להיות במקום שיהיה הרבה מקום להסתובב בלי להידחף בין האנשים, וגם אם יהיה מוזיקה רועשת או מוזיקה משמחת או מוזיקה שקטה, לפי הסגנון של הזמר, ומה ששמעתי עליו מהופעות אחרות שלו, וחושבת אם זה מתאים לי, ולערכים שאני מאמינה בהם.

"אני לא אוהבת את זה , אז אני לא אצא עם חברות שלי?"
קודם כל, ברור שלפעמים אנחנו עושים דברים עם החברים רק בשביל להיות עם החברים, אפילו אם זה לא הדבר שאנחנו הכי אוהבים בעולם, אבל החבר שלנו כן אוהב, אז אנחנו עושים את זה בשבילו. אבל, יש גבולות. כמו שחברה חילונית לא תצפה ממני שאענה לה לאימיילים בשבת רק כי היא חברה שלי, ככה גם לגבי הנאות עם חברות. יש דברים שהם מבחינתך קו אדום, ולא תעברי עליו רק בשבילם. אז מה? לא תעשי איתם דברים? להיפך! תמצאי אלטרנטיבה! תחפשי דברים ששווה ללכת אליהם, שהם מהנים, מגבשים ואולי אפילו גם הם יהיו בחינם. וגם אם לא, אולי ההורים יוכלו לעזור במימון, אם תסבירי להם את המחשבה שיש מאחורי זה.

דבר נוסף שחשוב לי להתייחס אליו זה עניין של צריכת תרבות- מה "נחשב" משוחרר, קליל, מה "נחשב" שווה, מה "נחשב" כיף. נכון שבעולם הנוער, זה פחות מקובל הגיוון ונראה שיש מה ש"כולם אוהבים", אבל אם תסתכלי בעולם של קצת יותר מבוגרים, תראי שנפתחת קשת רחבה יותר של מהי הנאה מקובלת, וגם, תמיד תוכלי למצוא עוד אנשים שאוהבים מה שאת אוהבת. יש שאוהבים ללכת להופעה יחד, יש שאוהבים לצייר יחד, יש שאוהבים לדון על ספר מעניין ולהיפגש עם הסופר, יש שאוהבים לבשל ביחד, יש שאוהבים לטייל, יש שאוהבים לצלם וכו´ וכו´. יש כל כך הרבה סוגים של חוגים, סדנאות, פעילויות לכל השנה וחד פעמיות, שכל אחד מוצא את השותפים שלו להנאה. ככה שגם אם בשנים הקרובות את אולי "תאלצי" להיות בפעילויות שאת פחות מחברת אליהם בשביל החברות, אז בעתיד, בעז"ה תוכלי למצוא את הדברים שאת כן אוהבת ומתחברת אליהם.

לסיכום, נכון, זה נראה מסובך, אבל זה שווה את זה- תחזקי את עולם הערכים הפנימיים שלך, תנסי לצרף לזה את החברות הקרובות שלך ולמצוא דברים מהנים ומשחררים שמתאימים לך, ובעז"ה רק תגדלי מזה.

תשובה אחרת שתוכלי לקרוא באתר בנושא הופעות, נמצאת בקישור הבא:
http://www.makshivim.org.il/ask_show.asp?id=212034

אשמח מאוד לשמוע מה דעתך! מוזמנת להגיב פה או ישירות למייל שלי.

המון בהצלחה!

הדס.
hershko.hadas@gmail.com