הושענא רבא

שואלת יקרה מועדיםם לשמחה ושלום רב,

הושענא רבה חל בכ"א תשרי, היום שביעי של סוכות. ביום זה מתפללים סדר הושענות וחובטים ערבה, הנקראת "הושענא". יום זה נחשב ליום גמר הדין שהחל בחודש אלול.

הושענא רבא אינו חל בימי גה"ז. חשבונות הלוח דוחים את הושענה רבה מלחול בשבת, כדי שלא תתבטל נטילת ערבה שאינה דוחה שבת.
מעמד מיוחד לו ליום השביעי של חג הסכות, שבו נוטלין את הערבה, ועל שמו הוא נקרא "יום הערבה" או "יום השביעי של ערבה", ובזמן בית המקדש היה יום זה מתבלט על יתר ימי החג במצות ערבה, שהיתה ניטלת בכל יום פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים, ובשמו זה היה ידוע בימי הגאונים, ולאחר מכן גם בימי הראשונים, ובעלי התוספות.

יום זה נקרא גם "הושענא רבה", מפני שבו ביום מרבים באמירת פרקי תפלה בשם "הושענא" ואף שמו זה היה ידוע כבר לחז"ל "יום הושענא" או יום "הושענא רבה". והוא שמו המקובל בישראל מאז ועד עתה.

בעל ההגהות לספר המנהגים של הרי"א טירנא אף מביא מדרש:
"למה נקרא שמו הושענא רבה?, אמר הקב"ה לאברהם אני יחיד ואתה יחיד, אתן לבניך יום המיוחד, לכפר בו עוונותיהם זהו הושענא רבה".

[מעמדו של היום מצוין כבר במדרש תהלים:]
"בראש השנה באין כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ואף ישראל עוברין לפניו עם כל באי עולם, ושרי אומות העולם אומרין אנו ניצחנו וזכינו בדין, ואין אדם יודע מי ניצח, אם ישראל נוצחין או אומות העולם – – – כיון שהגיע יום טוב הראשון של חג, וכל ישראל, גדולים וקטנים, נוטלין לולביהן בימינם ואתרוגיהן בשמאלם, מיד הכל יודעים שישראל נוצחים בדין, וכיון שהגיע יום הושענא רבה נוטלין ערבי נחל ומקיפין שבע הקפות, וחזן הכנסת עומד כמלאך אלקים וס"ת בזרועו והעם מקיפים אותו דוגמת המזבח – – – ומיד מלאכי השרת שמחין ואומרים ניצחו ישראל ניצחו ישראל, וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".

הגאונים התייחסו ליום זה כהמשך לימי הרחמים והסליחות, וכך אנו מוצאים את רב האי גאון, אחרון הגאונים, שהיה עולה בכל שנה מבבל לירושלים, להקיף את הר הזיתים:
"ורב היי היה עולה בכל שנה לירושלים מבבל והיה שם בחג הסוכות, כי היו מקיפין את הר הזיתים בהושענא רבא ז´ פעמים, ואומרים מזמורים שסידר להם רב היי, ולפני רב היי הולכים כהנים מלובשים סיריקון ומעילים ואחריו העם והוא בתוך, ורחוק מאלה שלפניו ק´ אמה וכן משל אחריו, והיה רב האי שוחק, ולאחר הסעודה ראה הרוצח בעל התשובה את רב היי שלבו שמח, ואמר לו הרוצח רבי, למה היית הולך לבד כשהייתם מקיפים את הר הזיתים, אמר לו רב היי מפני שאני עולה בכל שנה מבבל להקיף את הר הזיתים בסוכות ואני מטהר את עצמי בהושענא רבה. אליהו הולך עמי, לכך נדחקים מאשר לפנינו ומאשר לאחרינו".

מתוך אגרת שנשלחה מירושלים בשלהי תקופת הגאונים אנו למדים כי הושענא רבה היה מיוחד לתפלה בעד נדיבי העם. באגרת זו, שנשלחה ע"י ראשי עדת ירושלים אל הגולה, הם מוסרים על קניית הר הזיתים,

"הוא המקום אשר נתפלל בו בימי החגים ביום הושענא, ושם יברכו כל בית ישראל מדינה ומדינה, קהלותיה זקניה ונדיביה, וכל הזוכר את ירושלים וכל המעלה אותה על לבו שם יזכרו בתפלות ובברכות".

בעל מחזור ויטרי מציין כבר מנהגים הנהוגים בו כמו ביום כפור לפי שביום כפור נחתם לחיים דיננו, והיום נתקיים בחתימת החיים". רבי מנחם רקנאטי אף מזכיר כי בנוסחאות אחדות של הפיוט "ונתנה תוקף" הוכנס שמו של הושענא רבה: "בראש השנה ישפטון וביום כפור יכתבון וביום הושענא רבה יחתמון". הפייטן רבי יוסף בן אביתור מציין אף היא בפיוט ליום זה: זה היום מיחלת להנקות מחטאה, כהוציאך היום אגרת נקרא סודך, ברך שנה זו הבאה, ובפיוט אחר הוא מתפלל: "יום זה הוצא גזירתך לטובה, כונן חתימתה באגרת הכתובה".

בעל ה"רוקח" רבי אלעזר מגרמייזא מסביר את הקשר שבין הושענה רבא ובין הדין על המים:
"בחג נידונין על המים, ולזה ערבה בהושענה רבא, – – – ולא היה יום מרובה בקרבנות כיום זה, שבו עבר בבל תאחר על נדרו אם עבר החג ובעוון נדרים גשמים נעצרין".

הסבר ברוח זו נמצא גם בספר חסידים, ומשום כך –
"לא יתכן לעבור לפני התיבה, אלא אדם צעיר ולא שמחן וביתו ריקם ממזונות, ולא מי שיש לו אוצרות פירות ששמח אם יתיקר התבואה, וגם הפירות".

רבנו בחיי מדבר אף הוא על ערך היום:
"ונקרא היום הזה יום חותם הגדול, כנגד השם הגדול שבו נברא העולם, ולכך נקרא הושענא רבה, וידוע כי היום הזה הוא תכלית החג".

יש להוסיף את דבריו של אחד הפוסקים, שאינו נמנה עד כמה שידוע לנו בין מפיצי תורת הנסתר, הוא בעל "ארחות חיים´, ואף הוא מונה את הושענא רבה בין ימי הדין:
"ובו ביום נשלמת חתימת שלשה ספרים, הפתוחים בראש השנה לפני הקב"ה ונחתמים ביום הכפורים, ובהושענא רבה תכלית כפרה, ונמחלו העוונות והזדונים, וכל חייבי מיתות שוגגין, המה גולין מהבתים לסוכות שהם דירת ארעי, על זה נתכפר לנו הגלות".

בעקבות הראשונים הלכו גם האחרונים. ר´ משה מת בעל "מטה משה" מונה את היום בין חמשת בקרים שמשכימים לתפלה והם: ראש השנה, יום כפורים, פורים, ט´ באב והושענא רבה ואילו רבי מנחם עזריה מפאנו בעל "עשרה מאמרות" מביא רמז "דרמז לו הקב"ה לאדם הראשון בתיבת איכה", א´ ראש השנה, י"כ – יום כפור ה´ – הושענא רבה רמז לו על שלשת ימי הדין".

[סדר ההקפות]
בסדר התפלה של הושענא רבה נודעת משמעות מיוחדת לסדר ה"הושענות" הנאמרים בשעת ההקפות ושתיהן, ההקפות וההושענות, הם זכר למקדש. סדר הושענות וההקפות הנקוט בידינו בימי חג הסוכות, יסודו במצות ערבה, שהיתה נהוגה בזמן שבית המקדש היה קיים. נוסף על הערבה, הכלולה בין ארבעת המינים, נהגו להקיף את המזבח בערבה, ובעקבות הקפה זו אנו נוהגים להקיף את הבימה בהושענה רבה.

[משנה סוכה ד, ה:] "מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן, בצדי המזבח – בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים אנא ה´ הושיעה נא אנא ה´ הצליחה נא – ואותו היום (יום השביעי של ערבה, הנזכר במשנה קודמת) מקיפין את המזבח שבע פעמים".

[רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז הלכה כג] בכל יום ויום היו מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהן פעם אחת ואומרין אנא ה´ הושיעה נא, אנא ה´ הושיעה נא, וביום השביעי מקיפין את המזבח שבע פעמים, וכבר נהגו ישראל בכל המקומות להניח תיבה באמצע בית הכנסת ומקיפין אותה בכל יום כדרך שהיו מקיפין את המזבח זכר למקדש.

במדרש תהלים נמסר כבר על הקפות אלו שהיו נהוגות בבתי המדרשות:
"וכיון שהגיע יום הושענא רבה, נוטלין ערבי נחל ומקיפין שבע פעמים – – וחזן הכנסת עומד כמלאך אלקים וספר תורה בזרועו, והעם מקיפין אותו זכר למזבח".

הגאונים כבר מביאים את מנהג ההקפות וההושענות וכדברי רב עמרם גאון בסידורו:
והושענא, במקומות האלו, נוהגין לומר כהאי גאוונא כל שבעת ימי החג לאחר שמסיים ש"ץ תפילת המוספין – אומר הושענא אלפ"א בית"א או שניים, וביום השביעי אומר הרבה".

בספרי הפוסקים ישנם חילוקי דעות בדבר ההקפות ביתר ימי החג הקפה אחת או שבע. אף היו קהילות כגון באיטליה, שמנהג ההקפות לא היה נהוג שם ביתר ימי החג, מחוץ להושענא רבה כדברי ר´ אבא מרי ממרשיליא, בעל ה"עיטור", כי רק "יום שביעי של חול מקיפין כמנהגנו, והוא מנהג נביאים כדאמרן, אבל שאר הימים לא היו מקיפין", ובעל "שבלי הלקט" מוסיף: "ובכן מנהג פשוט בידנו שאין מקיפין בשאר הימים כי אם ביום שביעי בלבד".

בירושלמי ישנו הסבר מדוע מקיפין את המזבח ביום הושענא רבה שבע פעמים "זכר ליריחו שהיו מקיפין אותה שבע פעמים ביום השביעי", וכן ב"ילקוט שמעוני". הדברים הובאו גם בספרי הפוסקים הראשונים, ורבי אלעזר בעל ה"רוקח" מביא מדרש: "למה מקיפין שבע פעמים זכר ליריחו, לפי שיריחו תחלת המלחמות של ארץ ישראל, וכל ראשית להקב"ה, – – – וליריחו שבע חומות".

בעל ה"כלבו" מביא בשם הר"מ (-והוא מהר"ם מרוטנברג) את המסורה "ואסובבה בעיר ואידך ואסובבה את מזבחך ה´, כלומר כנגד מה שסבבתי את העיר יריחו שבעה פעמים כן ואסובבה את מזבחך ה´ ה"רוקח" מסמיך לכך את התפלות על הגשמים,

"לפי שכתוב במלכים אצל יריחו, אם יהי הטל ומטר, צריכים להקיף כמו ביריחו – – – כך בהושענא רבה מקיפין שבע פעמים עבור הגשמים".

טעם נוסף, על פי הקבלה מובא על ידי רבינו בחיי בן אשר, תלמיד הרשב"א, בספרו "כד הקמח":
"ההקפה שהיו ישראל מקיפים את יריחו בכל יום פעם אחת ובשביעי ז´ פעמים, הכל היה רמז לשכינה שהיה כלולה משש קצוות, ולכן חלה מידת הדין על יריחו, ונפלה החומה תחתיה, וכן היו ישראל במקדש מכפרים על ידי המזבח, ומידת הדין היתה חלה על האויב, ולא היה להם רשות לבוא כנגד ישראל, וכן לעתיד תחזור השכינה לבית קדשי הקדשים, ותחול מדת הדין בשונאיהן של ישראל, אשר הציקום ושעבדו בהם".

הראשונים בעל "מחזור ויטרי" וכו´ כבר מציינים את המנהג להוציא בשעת ההקפות את כל ספרי התורה אשר בארון הקדש "דרך כבוד למעלה", אולם בפרנקפורט הוציאו שבעה ספרי תורה בלבד. בתום כל הקפה הוכנס ספר אחד, ועם סיום שבע ההקפות, נמצאו כבר כל שבעת הספרים בארון.

מן הענין לציין את דעת רבי יואל סירקיס בעל "בית חדש" שיש לחלק בין כל ימי החג, שאם אין שם לולב ואתרוג אין מקיפין לבין הושענא רבה כשמקיפין ז´ פעמים יש להקיף אפילו בלא לולב ואתרוג, כיון שיש שם ערבה, והוא מוצא סמוכין לדעתו בהגהות אשר"י וזוהי גם דעת מהרש"ל.

[ההקפות עם ההושענות]
בימי הגאונים שאלו איך חוזרין (מקיפין) בהושענא?
והשיב רב סעדיה גאון:

כך היה מנהג נשיאים וגאונים ואבות ב"ד, שמוציאין לולב, ולפני כן אומר שליח צבור ההושענא ועונין צבור אחריו.
אומר ש"ץ: הושיעה ורחם עלינו ה´ אלהינו למען שמך הגדול הגבור והנורא שיתגדל ויתקדש בעולם ככתוב על ידי חוזך והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני עמים רבים וידעו כי אני ה´ (סדור רב עמרם נ"א).

בזמנו היו אומרים הושענות לפני מוסף:

לאחר שמפטירין אומרים תהילה לדוד, ועומד ש"ץ ולולבו בידו, ועובר סביבות התיבה, ואומר "הושיעה נא", והם אומרים "הושיעא נא", ואח"כ אומר "אני והו הושיעה נא", ועונים כן.
ומחזירין ס"ת למקומו ואומר קדיש ומתפללים תפילת המוספין וכו´.

היום יש מנהגים חלוקים: יש האומרים הושענות לפני מוסף, ויש האומרים אחר מוסף.

מקור הערך: מבוסס על "הושענא רבה", בצלאל לנדוי, מחניים ע"ד, תשכ"ג. ואוצר דינים ומנהגים לי"ד אייזענשטיין

[לסיכום]
מעלתו וחשיבותו של היום גדולה עד למאוד. מובא במקורות שראוי ללמוד כל הלילה ועוד דברים רבים בגדלות היום.
את כל החלק הראשון לקחתי מאינציקלופדיה דעת: http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=622

חג שמח,
שלמה,
shlomo@makshivim.org.il