רציתי לרשום גם טיפ, אז אני אשמח אם תפרסמו.
תודה=]
חלפו עברו להן ההתרגשויות הראשונות, והנה החופש כבר הפך למשהו שיגרתי לגמרי.
כבר הבטחנו לכל העולם ולאשתו שיהיה חופש טוב, שלא נבזבז את הזמן ולא נתבטל ומתוך כך גם לא נשתעמם, ומי יודע? אולי גם לא נחטא, כבר קנינו מהדורת כיס יפה של מסילת ישרים ושל שמירת הלשון, ואנחנו כבר לומדים קצת כל יום, אנחנו כבר מרימים את עצמנו מהמיטה ב-7:00 בבוקר, מתפללים כל יום כמובן, אם יש מזל אז גם קצת עובדים ומרוויחים מהצד, ובאופן כללי החופש זורם על מי מנוחות.
ואז, יום אחד, אנחנו (או לפחות אני=]) יוצאים מהבית, לכיוון הבריכה (נפרדת כמובן) ומה אנחנו רואים בדרך? גברת, אבל לא סתם גברת. תנסו לדמיין לעצמכם אדם מחייך חיוך עם פה סגור, חיוך הכי גדול שאפשר. עכשיו תהפכו את החיוך הזה, ותעשו ממנו משהו קצת מרובע. אם זה לא מספיק, תדפקו עיניים כאלו של "תעזוב אותי מהחיים שלי", עם משקפיים מרובעות. אתם יכולים לעזוב את זה ולדמיין במקום זה פרצוף של פקידה שעובדת במשרד ממשלתי 15 שנה ויש לה גם קצת בעיות בחיים האישיים, וגם הלקוחות מתקרצצים, אם הם טורחים לבוא בכלל… זאת בערך הגברת שראיתי. גברת שבכלל לא מכירה אותי, ולא כלום. פשוט מישהי שעוברת לידי. ופתאום קופץ לי חלון במוח, שכתוב עליו: "חיוך". ואוטומטית, החיוך כבר על הפרצוף שלי. ציפיתי שהגברת תסיט את המבט, אולי גם תרים קצת את האף, אבל בשום אופן לא ציפיתי למה שקרה: היא חייכה חיוך כ"כ גדול, בחיים לא חשבתי שעל פרצוף כמו שלה יכול להיות חיוך כזה. כזה דיכאון, שהתחלף בכזה חיוך, וכ"כ מהר! מהר מאד החלטתי שעד הבריכה לפחות עוד 2 אנשים יחייכו לי ככה. נראה אותם לא מחייכים. האדם השני גם חייך כמובן, אבל תרשו לי לדלג לאדם השלישי—
אדם זקן, בן 90 בערך, שיוצא מהבית ומקדם איכשהו את ההליכון שלו. אחרי כמה שניות יוצאות מאותה דירה והולכות בערך 5 מ' מאחוריו 2 פיליפיניות. משוחחות על דא ועל הא, שולחות בו מדי פעם מבטים לבדוק שהכל בסדר, וממשיכות לשוחח. הזקן בקושי זז, מתאמץ, והפרצוף שלו בערך כמו של כל אדם שמזמן, אבל מזמן לא יצא לו לראות מישהו בגיל קצת שונה, או לשוחח עם מישהו שיחה קצת שונה מ"כן, אלה היו ימים…".
אז תפסתי את המבט שלו, וחייכתי.
ופתאום זה הגיע.
חיוך גדול.
ענק.
בחיים לא יצא לי לראות חיוך כ"כ אמיתי, כ"כ רך… עיניים כ"כ אמיתיות
