החיים שלי סיוט מתמשך! הכל לטובה??

שואלת יקרה,
יש לי כל כך הרבה מה לומר לך, אבל בעצם לא כלום. מה כבר אוכל לכתוב שינחם ויחזק אותך בזמן הקשה בו את נמצאת? עוד סיסמאות שחוקות? עוד מילים אופטימיות ומעודדות מאדם שלא חווה את סבלך?
אבל זה לא מדוייק. אני כן יכול להזדהות קצת עם הרגשות שלך – עם הצער, הפחדים והבדידות. לפני כמה שנים אובחנתי עם מחלת נפש והעולם שלי התמוטט עלי. כל היומרות והחלומות התנפצו לרסיסים כשקיבלתי את (מה שהיה נראה לי) התווית האיומה. לבד מהסבל שהמחלה עצמה גרמה, הייתי שרוי בבדידות איומה – לא הרגשתי שאני יכול לספר לאף אחד מה עובר עלי, חשבתי שאנשים יחשבו שאני משוגע, שהחברים שלי ינתקו את הקשר איתי. יש המון סטיגמות בקשר למחלות נפש ואנשים לא מסוגלים להתייחס לבן אדם שנמצא מאחורי התווית. וכן, היו לי קושיות על הקב"ה – למה דווקא אני? האם אין לך דרכים פחות כואבות ללמד ולעזור? – ועל כדאיות החיים בכלל. אבל השאלות לא הובילו לשום מקום – אין ביד אף אדם בעולם לענות עליהם.
מה שכן אפשר, זה ליצור תשובות. מה הכוונה? אם נשאל את עצמנו "לְמה הכאב הזה טוב?" – אזי התשובה נמצאת בידינו – תלוי מה אנחנו עושים איתו. כלומר, השאלה האמיתית היא "מה הכאב הזה מביא אותי לעשות?".
הרב סולובייצ'יק זצ"ל, מי שהיה מגדולי הדור הקודם ומנהיג היהדות האורתודוכסית בארה"ב, כתב רבות על הסבל. לפעמים הדברים שלו נראים קצת פילוסופיים ומנותקים, אבל מאחוריהם עמדו חוויות אישיות קשות. הרבה מן הדברים שהוא כתב סביב הנושא הזה נכתבו בעקבות פטירת אשתו ומחלת הסרטן שנתגלתה אצלו באמצע חייו. חשבתי שאולי זה יואיל לצטט קטע אישי מתוך דבריו. לפעמים אנחנו חושבים שכל מיני רעיונות תורניים נכתבים בספירות אחרות ובמנותק מן המציאות וחשוב לדעתי לדעת שלחוויות האנושיות שלנו יש מקום בעולם של עובד ה':
"כאשר המכה נוחתת עליו, השאלה הראשונה שעולה על שפתיו של הסובל היא: מדוע אני? מדוע עלי להיות שונה מן האחרים? מדוע נבחרתי אני כדי לחקור את מבואותיו של גיא היסורים? תחושה של קנאה ממלאת את לבו של מי שפגע בו הנגע. הוא מקנא בכולם, באביון ובמלך, בצעיר ובזקן. הסבל נחסך מהם בעוד שאני נבחרתי לשאתו.
כאשר הספדתי באודיטוריום של "ישיבה אוניברסיטה" שבניו יורק את דודי, הגרי"ז סולוביצ'יק זצ"ל, ביודעי על מחלתי שלי, מחשבה טורדנית אחת תקפה את מחשבתי. כל אלפי האנשים האלה הם בריאים ומקווים לחיות חיים ארוכים וטובים, בעוד שאני אינני בטוח כלל כי אזכה ללוות את בתי אל חופת נישואיה. כאשר מחשבות אלו חולפות במוחו של האדם במהירות האור, הוא חש עזוב, אומלל ובודד. אני שונה* ייעוד מיוחד הוצב למולי* אין שום אדם שגורלו כגורלי…" ("מן הסערה" 115-116).
בהמשך מתאר הרב סולובייצ'יק מה הייסורים לימדו אותו. הוא למד לא לראות את הקיום כמובן מאליו. מתוך ההיעדר, הוא למד להעריך את ה"יש" – את החיים הפשוטים, את היכולת להיות בחתונה של הבת שלו. הוא למד לפגוש את הקב"ה בתוך הטוב שכבר לא היה מובן מאליו.
אישית, התחושה שמלווה אותי בצורה יותר עמוקה, היא הרגישות לכאב של אחרים. מי שחווה כאב בעצמו יכול להיות הרבה יותר רגיש לכאבם של אחרים. להיות איכפתי, להקשיב, לעזור. לא להיות מאלה שיושבים בצד ומתעלמים. התורה עצמה מדגישה זאת עשרות פעמים כשהיא קושרת את זכירת יציאת מצרים למצוות של עשיית חסד ומשפט עם הגר, היתום והאלמנה – נדמה לי שכמעט כל האיזכורים של יציאת מצרים בתורה הם בהקשר הזה.
והאיכפתיות מתחילה בך עצמך. את צריכה לדאוג ולטפל בעצמך. זה אומר שאת צריכה לדעת לאהוב ולקבל את עצמך (לא להרגיש רע על זה שאת מפחדת, עצובה או שיש לך שאלות באמונה), וזה אומר שאת חייבת לפנות לקבל עזרה.
אין שום בושה בבקשת עזרה. כל אדם בעולם צריך שיעזרו לו לפעמים. תמצאי אנשים שאת יכולה לשתף אותם בשאלות ובכאב, אנשים שמסוגלים להקשיב ושלא יברחו או יתנו לך תשובות סיסמתיות וקצרות. תחפשי חברות שאת יכולה לשתף אותן במידה זו או אחרת, מן הסתם לא כולן בוגרות מספיק בשביל זה, אבל בטוח תוכלי למצוא מישהי. ובעיקר – תמצאי איש מקצוע שיכול לעזור לך. מן הסתם את חושבת "מה בדיוק הוא יכול לעשות?", אבל את צריכה לנסות. פשוט תתחילי – ונראה מה יצא. אם יש מורה מתאימה תדברי איתה ותיעזרי בה. תפני ליועצת בבית הספר – תוכלי אולי גם למצוא בעזרתה קבוצת תמיכה, זה יכול מאוד לעזור. תתקשרי אלינו וננסה לעזור. ותפני לקב"ה שיעזור, שכך הוא העיד על עצמו – שהוא "א-ל רחום וחנון", אך תדעי שאי-אפשר לדעת את התוצאות. מידת הביטחון אין פירושה שאנחנו יודעים שהקב"ה יעשה את מה שאנחנו רוצים, אלא שאנחנו מוכנים לסמוך עליו ולתת בו את מבטחינו. שאנחנו מאמינים, למרות שאנחנו אולי לעולם לא נראה זאת, שהוא יודע מה הוא עושה ושבסופו של דבר… (אני לא אכתוב את המשפט שאת שונאת, אבל תדעי לך שהוא ממש ממש לא הומצא ע"י אנשים שהכל טוב להם בחיים).
תמשיכי לעשות מה שאנשים נורמליים בגיל שלך עושים. אל תסתגרי בתוך עצמך ואל תשקעי ברחמים עצמיים. זה בסדר גמור (אפילו חשוב) לבכות מדי פעם, אבל תאזרי אומץ וכוחות ותחיי את חייך בצורה נורמלית (עד כמה שניתן) ותתמקדי בעשייה חיובית. אל תשקעי בבדידות. תזמיני את עצמך לחברות, ואת חברותייך אלייך. תבקשי מהאחים להיות בבית יותר.
ותהיי איכפתית גם לאחרים. תעזרי לאבא שלך (חיוכים, חיבוקים ונשיקות הם מתנות מדהימות שאפשר לתת בכל זמן). תעזרי לחברים – תשימי לב למי קשה (אפילו אם זה נראה לך משהו קטנוני), מי נמצא בדיכאון, מי בודד מי צריך עזרה… תוסיפי טוב ושמחה בעולם.

אני מקווה ומתפלל איתך שאבא שלך יבריא,
דב.

נ.ב. אני מרגיש שלא עניתי על כל מה שמטריד. והאמת שקצת קשה לעשות את זה בהתכתבות. השאלות שאת מתמודדת איתם באמונה הם שאלות קשות שנשאלו על ידי גדולי ישראל לאורך כל הדורות, ולכל אחד היתה צורת התמודדות אחרת. מאחר ועד כמה שהבנתי את לא אוהבת את התשובות הרגילות, אני אצטט עוד קטע של הרב סולובייצ'יק, אולי תזדהי איתו:
"היהדות, עם גישתה הריאליסטית לאדם ולמעמדו בתוך המציאות, הבינה, כי הרע לא ניתן לטישטוש ולחיפוי… ישנו רע* ישנו סבל, וישנם יסורי-שאול ותופת בעולם. מי שרוצה להטעות את עצמו על ידי היסח-הדעת מן הקרע שבהוויה ועל ידי רומנטיזציה של חיי-האדם, אינו אלא שוגה והוזה הזיות. אי-אפשר להתגבר על מפלצת הרע במחשבה פילוסופית-ספקולטיבית… ודאי כי עדותה של התורה על העולם שהוא טוב מאוד, אמיתית היא. אולם אין זה אמור אלא מתוך ההצצה האינסופית של היוצר. בהסתכלות החלקית של האדם הסופי אין הטוב המוחלט שביצירה נחשף… רק תפיסת העולם בשלימותו יכולה לאפשר לאדם את ההצצה לתוך מהות הסבל. אבל כל זמן שהשגת האדם מצומצמת ומסורסת היא, ואין הוא רואה אלא קטעים בודדים בדרמה הקוסמית ובעלילה הכבירה של ההיסטוריה, אי אפשר לו לחדור לתוך כבשונו של הרע ולחביון הסבל. משל למה הדבר דומה? לאדם המסתכל בשטיח נהדר, מעשה חושב, שציור מרהיב-עין רקום עליו – מצדו השמאלי… לדאבוננו הגדול, אנו רואים את העולם מסטרו השמאלי לפיכך אין בידנו לתפוס את מסגרת ההוויה הכול כוללת שרק בתוכה אפשר לגלות את תכניתה ומהותה של פעולת הקב"ה…
תעודתו של האדם בעולמו, על פי היהדות, היא להפוך גורל ליעוד* קיום מופעל ומושפע לקיום פועל ומשפיע… כשבן היעוד סובל הוא אומר בלבו: "ישנו רע ואני אינני מכחיש בו ואינני מחפה עליו בפלפולי סרק* הנני מעוניין בו מבחינה הלכתית, כאדם הרוצה לדעת את המעשה אשר יעשה אני שואל שאלה פשוטה: מה יעשה הסובל וחי בסבלו?"… אין אנו תוהים על דרכי הקב"ה המופלאות, אלא על דרך האדם אשר בה ילך כשהסבל קופץ עליו. אנו שואלים לא לסיבת הרע ולא לתכליתו, כי אם לתיקונו והעלאתו איך יתנהג האדם בעת צרה? מה יעשה האדם ולא ימוק ביסוריו… כשם שהטובה מחייבת את האדם למעשים נעלים ותובעת מן היחיד או הכלל פעולת יצירה וחידוש – כך דורשים היסורים תיקון הנפש וטיהור החיים…" ("איש האמונה", קול דודי דופק עמ' 67-71).

[תזכורת]: כתבנו מה שנראה לנו, אבל אין כמו שיחה אישית, דרכה אפשר להבהיר הכל טוב יותר, לשוחח אחד על אחד ולהעלות כל נושא שרוצים, ואפילו ליצור קשר אישי. לכן, אפשר תמיד – בשמחה! לפנות גם לקו הטלפון של חברים מקשיבים, שפתוח בימים ראשון עד חמישי בין השעות 9 ל1 בלילה, והמספר הוא: 026518388. סודיות מובטחת. אנחנו מחכים!