ל'חברים מקשיבים' שלום!
וממש תודה על הפתיחות וההקשבה לכולם…זה ממש עוזר ומעודד…
רציתי להתייעץ, או יותר נכון לומר-לבקש חיזוק בנושא שמטריד כ"כ הרבה בני נוער בימינו-קשר עם בן/ים. הכרתי נער בגילי בקורס מד"א בחופש האחרון, ושמרתי איתו על קשר לאחר מכן. היינו בקשר בערך 4 חודשים, ובמשך כל התקופה הזאת הרגשתי לא בנוח עם מה שאני עושה..כי למרות ששמתי דגש מאד חזק שהדיבורים יהיו בנושאים ערכיים וחשובים ולא סתם שטויות, רכילות וכאלה(היינו מתווכחים די הרבה..)הרגשתי שזה לא נכון ושזה לא מתאים. גם באופן כללי, וגם לי באופן אישי-שמתוך ניסיוני בחברה מעורבת בסניף חוויתי על בשרי אכזבה מבן שחשבתי עליו, וגם בתוך תוכי אני יודעת שיותר חשוב לי עכשיו לבנות ולעצב את האישיות שלי ולא לבזבז כוחות על השקעה בקשר…לקח לי כמה חודשים עד שהבנתי גם שזה לא תפקיד שלי לקדם את אותו נער ולחזק אותו(כפי שחשבתי והתכוונתי) ועוד כמה זמן עד שהעזתי להפסיק..
היינו בקשר רק בסמסים ומיילים, אבל רציתי שאת השיחה האחרונה איתו,שבה אני אדבר איתו ואסביר לו את מעשי, אני אעשה טלפונית. באמת כך עשיתי(וזה יצא קצת יותר ארוך מכפי שחשבתי…:)),אבל זה היה קשה למרות שהייתי בטוחה שמה שאני עושה זה נכון..גם כי אמא שלי היתה בעד שאני אמשיך ת'קשר איתו(בטענה שאני מספיק בוגרת לשם כך), וגם(ובעיקר) כי אחרי שדיברתי איתו באותה שיחה אחרונה(שבאה אחרי חודש שלא יצא לנו לדבר-כי אני הייתי בהתלבטות מה לעשות-וגם זה היה חודש אירגון עמוס..)הרגשתי כמו שלא הרגשתי אף פעם…הרגשתי שאני מחוברת אליו..היה לנו(-לשנינו,כמסתבר מהשיחה שלנו)ממש כיף וטוב להיות בקשר, וזה לא היה משו סתמי ושטותי. זה קידם אותי ונתן לי המון,וגם רציתי לתרום לזה מעצמי…אבל דבקתי בהחלטה שלי(וגם הוא עודד אותי לעשות כך). העניין הוא שעכשיו אני הרבה פעמים מרגישה צורך לדבר איתו,לספר לו, ואפילו קצת מתגעגעת…אני יודעת שאסור לי לחדש את הקשר, אבל אני די צריכה חיזוק מחודש כי זה קשה…
ועוד משו-אני מכירה הרבה בחורים(ברמת "הכרות" שטחית)שאני חושבת שיכולים להיות מתאימים לי(למטרות רציניות של נישואין).אני מודעת לכך שאני ממש צעירה עכשיו ויש לי עוד מלא ללמוד ולהבין, וזה מפריע לי שאני חושבת הרבה על החתונה שלי, ועל כל האנשים האלה מסביבי…מה אפשר לעשות?
אשמח אם תוכלו לתת לי עצות/חיזוקים.זה יכול ממש לעזור…
חברה יקרה.
[קראתי כמה וכמה פעמים את הדברים שכתבת וכל פעם ההערכה שלי אליך גדלה.]
בעצמך אמרת שהסוגיה מעסיקה המוני בני נוער כיום ואין לי מוגש איך הצלחת לצאת מהמערבולת הזאת מתוך הכרה ברורה ובגרות וחשיבה מסודרת ושכל ישר ורצון כנה לעשות מה שטוב ונכון.
הדהמת אותי ממש.
רק בגלל שזה באמת מה שאני מרגישה עכשיו אני מרשה לעצמי לכתוב, למרות שזה ישמע מורתי ומחונחן, שאת מבקשת חיזוק אבל בעצם מחזקת אותנו.
הדבר הראשון שעלה לי בראש זה המדרש על מגילת רות. בפסוקים כתוב שכשרות היתה בשדה בועז, הוא צבט לה קלי- כיבד אותה בכך שהכין והגיש לה בעצמו אוכל (הוא היה ראש הסנהדרין ואדם מאוד מכובד באותה תקופה). הוא עשה את זה מכל הלב, באמת ובתמים, כיבד אותה יותר ממה שהיה ראוי לו לעשות.
מעשה של טוב לב ושל הערכה כלפי רות, בגלל שעזבה את כל טוב מואב ועלתה לבית לחם עם חמותה נעמי, לחיי עוני ודלות.
באמת בועז עשה יפה (בלי לחלק לו ציונים חלילה). מה עוד אפשר לבקש ממנו?…
אומר המדרש-
"…ואילו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר", עגלות מפוטמות היה מאכילה."
כל מה שבועז עשה היה כלום לעומת מה שהוא היה עושה, אם היה מודע לעובדה שהמעשה שלו יכתב בנ"ך ויזכר לעולם וילמד על ידינו עד עולם.
ומה נאמר היום? שאף אחד לא כותב את הדברים הטובים שאנחנו עושים ולא זוכר אותם? בקושי מישהו שם לב..? ולא שבגלל זה אנחנו רוצים לקיים מצוות ה´, אבל בהחלט יש כאן גורם מעורר מוטיבציה. מי יודע אם נהיה הפרק הבא בתנ"ך או לא??
אז בהמשך המדרש כתוב: "…[לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו כותבה ומלך המשיח והקב"ה חותם על ידיהם], הדא הוא דכתיב: "אז נדברו יראי ה´ איש אל רעהו" וגו´.
(רות רבה ה´, ו)
אז זה הדבר הראשון שעלה לי לראש. שתדעי שהכל גלוי והכל נכתב והכל נשמר ונזכר. את עושה פה מעשה של אומץ. זה לא הולך לפח. רבש"ע משגיח והרושם שאת פועלת בעולם, דווקא בנושא שכל כך כל כך קשה לנו לקבל החלטות נכונות ולשם שמיים- הוא אדיר.
ואמא שלך מעודדת אותך, ואת באמת נשמעת אדם בוגר, ואתם מדברים על דברים חשובים, ואת מחזקת אותו, והרצון הוא הדדי, והרגש חזק חזק חזק- [כל הסיבות בעולם יש לך להמשיך את הקשר. אבל מה? את מרגישה יותר מהכל שזה לא נכון עכשיו. שזה הזמן לדברים אחרים.]
ואז את נזכרת בו ומתגעגעת וחושבת שאולי רק הודעה… ורוצה שאולי תפגשו ´בטעות´ באמצע הדרך, ותוכלי לספר לו משהו שרק הוא היה מבין, לשתף אותו בחיים שלך. (וחוץ ממנו, יש עוד כמה חבר´ה שיכולים להתאים לך.)
מה עושים עם כל המחשבות האלה ומה עושים עם הגעגוע, שהוא יותר חזק מהכל?
לדעתי, נותנים להם לבקר.
מותר לך להתגעגע, מותר לך להזכר בו.
תקופה משמעותית לא עוברת לנו מהזכרונות בבת אחת, לא יעזור כמה נלחם. ואולי הפוך, ככל שנלחם בזה זה יחזור לעיתים קרובות יותר וגם יציק.
את יודעת שעשית את הדבר הנכון. את בטוחה בזה. תראי איך את מתנסחת, ותביני שאין לך ספק שאת צודקת. רק מה? זה קשה. בסדר.
[כשעושים דבר נכון זה לפעמים קשה.]
ובע"ה בעיתו ובזמנו הבחור הנכון יגיע ותוכלי לבנות איתו בית כשיש לך בכיסים ציוד מתאים למשימה. (ובקשר לבחורים הנחמדים שנמצאים בסביבה- שימי עליהם עין… כשיגיע הזמן תסדרי לך אחד מהם ואולי באמת תצא מזה חתונה… מי יודע.)
סומכת עליך ממש בעיניים עצומות.
גאה בעם שלנו שמצמיח אנשים כמוך, שמסוגלים לראות את האמת מבעד לחשק ולרגש ולאופנות המתחלפות, ולפעול עם א-ל.
סחטין. בהצלחה רבה!
רות,
Rutav89@gmail.com
