הרב אלימלך בר שאול בספרו מן הבאר קורא לפרשת נח פרשת האדם וככה הוא כותב:
[במחצית הדרך ההיסטורית בין אדם הראשון ובין אברהם אבינו עומדת לה דמותו של נח.]
התוצאה של עבודה עצמית נכונה, מכוונת מבפנים היא עצמאות רגשית. המקום הזה בחיים שבו אנחנו לא תלויים באישורים מבחוץ. שבו אנחנו לא חיים בהמתנה ולא בהתניה: רק אם יגידו לי מילים טובות יש לי ערך. אומר הרב בר שאול המבול נקרא על שמו של נח. בהפטרה המבול מכונה "מי נח" והעולם החדש לא נקרא על שמו. גם הגויים שקוראים להם בני נח לא רואים בו אב, כי הוא פשוט לא היה כזה. [הוא לא קרא לעולם ולא השאיר דרך לעולם, הוא נשאר סגור בעיגול חייו, בַּשביל היחיד אשר לו. אותו הוציאו מצלליו של דור המבול, אותו הוציאו משקיעה-והוא לא הציל את דורו…הוא כשלעצמו מכונה אוהבו של מלך, אבל לא הוסיף אוהבים למלכו של עולם.]
["תנו רבנן: מה השיב הקדוש ברוך הוא לנח, כשיצא מן התיבה וראה העולם חרב, התחיל לבכות: רבונו של עולם, נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותיך… השיבו הקדוש ברוך הוא רעיא שטיא (חבר שוטה) עכשיו אמרת זאת ולא בזמן שאמרתי לך: "ואני הנני מביא מבול"? וכאשר שמעת שתנצל אתה בתיבה לא עלה בלבך רעתו של עולם…"] (ילקוט הראובני נח)
[נח שומע את דבר ה' כי מבול בא למחות את כל העולם והוא מחריש, אין בלבו אנחה למשמע הבשורה המרה, לא תפילה ובקשה על בני דורו, לא דמעה על גורלם הנחרץ של עולם ומלואו. לבו של אותו צדיק לא העלה מתוכו כלום באותה שעה הרת כליון עולם. כאילו… תמו רגשי רחמים וצער. כאילו אינם בלבו פנימה. וגם הכרתו של אותו צדיק כמו נתכסתה ערפל כבד. ואין המחשבה נסערת ואין הזעקה מתפרצת, מול איימי המבול המשמש ובא. ובאים חכמי התורה ומגלים לנו את הסוד האיום: וכל כך למה? מפני שבשורת הצלתו עצמו וביתו, מלאה את כל תאי ליבו ומוחו, עד כדי שכחת עולם ומלואו. ולא נשאר עוד באותה שעה מקום בלב בשביל כל רגש אחר ורעיון אחר, מלבד רגש זה ומחשבה זו של הצלת עצמו…]
המבול מלמד שמצד אחד אנחנו צריכים שתהיה לנו תיבה משלנו, מקום מילוט ומסתור מהסערות של העולם הזה. אבל מצד שני כשאנחנו רואים מבול של מישהו אחר שלא נברח ולא נכסה פנים ולא נעצום עיניים. ועוד דבר: זמן ההצלה הוא מוגבל. היכולת של נח להתפלל על בני דורו היתה רק לזמן מסוים, כשהזמן הזה עבר היה מאוחר מדי. שלא נגיע לקצה הזה מאוחר מדי כשיד
