הכל נראה מזויף!

שלום לך!
סליחה על האיחור בתשובה וסליחה מראש על אריכות התשובה- זה פשוט נושא ממש חשוב!
אני ממש מבין אותך ואם אני מבין נכון אני רוצה לשתף אותך גם בדילמה דומה משלי שממש לא מזמן הצלחתי לפתור לעצמי.
היתה לי תקופה בזמן האחרון שהייתי ממש צמוד לסבא שלי שיחי', סבא שלי אדם צדיק מאין כמוהו, עובד ה' "כמו שכתוב בספרים", הייתי קם איתו כל בוקר לתפילה, (ותיקין כמובן) וחי איתו במשך כל היום. כשהוא היה אומר ברכות השחר כל יום- הלב שלי היה נצבט, הוא כל כך חי את זה! כל ברכה שלו הוא ממש חווה את זה! הנותן ליעף כוח, זוקף כפופים, להבחין בין יום ובין לילה- כל ברכה לשם שמים…
ואני מסתכל מהצד וכל כך קשה לי עם זה- למה אני לא כך? למה אני לא מזדהה עם כל העניין, למה אני לא חי את כל עבודת ה' כמו שהוא חי את זה? איך הוא מגיע לרצון הזה- איך הוא הגיע למצב הזה שהוא כל כך מחובר לקב"ה, כל כך חי חיים של תורה- ולמה אני לא? למה אני עושה הכל חיצוני ולא ממש מהלב, מהרצון שלי ממש? אני זוכר כשהייתי קטן והייתי בא אליו לביקורים בבית, תמיד היו נותנים לי איזה ממתק או משהו, ואני מתוך אינסטינקט זורק איזה ברכה וכמעט מכניס את הממתק לפה ופתאום סבא אומר לי- "תעשה ברכה, בקול!" ואני חושב לעצמי- מה הוא רוצה ממני? ככה אני אומר ברכות, אני אומר מהר וגומר עם זה, יוצא ידי חובה מה זו הכפייה הזו?
אז לאחרונה דיברתי קצת עם סבתא שלי שתחי', ביקשתי ממנה שתספר לי קצת על סבא שלי. והיא סיפרה לי איך שסבא שלי היה מכריח את עצמו לרוץ לכל מקום, רץ לשמוע קדיש, רץ לבריתות, רץ לשיעורי תורה, מכריח את עצמו ללמוד תורה גם כשקשה ולאט לאט שינה את כל מידותיו, לאט לאט הוא הפך את עצמו לעובד ה', לאחד שכל רצונו הוא רצון ה'…
הבנתי…
המסילת ישרים כותב בפרק ז' על מידת הזריזות: "ואמנם התבונן עוד, שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יוַלֵד ההתלהטות. והיינו כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצווה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך…" מבחינתי זו כל תורת הרצון כולה. את מבינה? סבא שלי ממש קיים את זה! מסילת ישרים אומר שכמו שאדם שמתרגש ממשהו מתחיל לעשות בהתאם לרצון- כך גם אדם שרוצה להרגיש משהו צריך לעשות. הפוך בדיוק! העשייה היא שגורמת להתעוררות הרצון! ז"א אם אנחנו באמת רוצים לשנות דברים בחיים, אם אנחנו רוצים לעשות דברים מתוך הזדהות ולא רק בגלל שלמדנו שכך צריך/שאנחנו יודעים שכך צריך- חייבים להתחיל לעשות! ההבנה וההזדהות עוד יבואו… זו תשובה ראשונה.
תשובה שניה- המחוייבות הזו שעליה את מדברת יש לה שני פנים, אחד חיובי ואחד שלילי. החיובי הוא שבאמת אדם חייב קודם כל לעשות דברים כי כך ה' מצוה. זה ה א'-ב' של הכול. גם אם בן אדם יבין עד הסוף את כל טעמי המצוות תמיד יהיו דברים נסתרים ועליונים שהוא לא מבין ולכן הכי חשוב זה לקיים את המצוות כי ה' ציוה. וכמו שאומר הרמב"ם: "אל יאמר אדם אי אפשי (אין רצוני) לאכול בשר בחלב, אי אפשי ולבוש שעטנז, אלא אפשי ואפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי" קודם כל כי ה' ציוה ורק אח"כ מבינים. אבל לתחושת המחוייבות יש גם צד שלילי- אדם חייב להדבק בקב"ה, זה כל ענייננו בעולם- אבל, אם אני לא רוצה את רצונו, אם אני לא מזדהה עם זה, אז איך אני יכול להגיד שדבקתי בו? הרי אני מצד עצמי לא דבקתי בכלום! אני מצד עצמי לא רוצה בכלל! לכן ודאי שתחושת המחוייבות לא גורמת לעבודת ה' ברמה גבוהה…
ועל זה אני רוצה לענות לך קצת לפי המשך השאלה שלך- כתבת שאנחנו עושים דברים כי כך התרגלנו לחשוב, כי כך התרגלנו לעשות. אז אם בתשובה הראשונה שיבחתי את ההתרגלות, את העשייה הטובה שוב ושוב עד שמאפסים את עצמנו- עכשיו אני רוצה קצת לדבר על ההרגל ולחבר את הכול-
הרגל זה דבר רע! אבל הוא גם קצת טוב… אנחנו מבקשים כל יום "ותרגילנו בתורתך", יש הלכות שלמות שמדברות על חשיבות ההרגל כגון שאדם צריך לקבוע מקום לתפילתו- אבל אעפ"כ אני אומר לך שההרגל הוא לא טוב.
למה? כי הרגל הוא דבר שמייבש אותנו. אם התרגלתי לנוסח התפילה, אם אני זוכר אותו בעל פה- הלך עלי. מעכשיו, כל פעם שאני מתחיל להתפלל, אני פותח את הקלטת שבראש שנקראת "תפילת שחרית" ומתחיל להתפלל שחרית, לפעמים בסוף התפילה אני שוכח ללחוץ על "stop" ואני עובר בטעות לתפילת מנחה… למה? כי התרגלתי לנוסח- אז אין צורך יותר בלב… אם התרגלתי ללמוד דף גמרא בשעה מסוימת, עם חברותא מסוים ואני לא מתחדש- אז כל יום אני אמצא את עצמי מעביר את הזמן, לומד את הדף ולא מעמיק בכלום…
בקיצור, ההרגל גורם ללב לשבות.
כל עבודת ה' בנויה על להתחדש! כל אחד מחויב להתחדש בכל יום "חדשים לבקרים רבה אמונתך". אדם כל חייו צריך לשאוף להתקדם הלאה, לעבור ממדרגה למדרגה ולעלות מעלה מעלה – אם התרגלתי למשהו, אם אני נשאר היום כמו שהייתי אתמול- חבל לי על הזמן… קדימה! רק קדימה!
אז בשביל מה צריך הרגלים? אז למה היצר גורם לי להתרגל לדברים? כי הרגל טוב מעלה לי את הרף, מיקל עלי את ההתמודדות. למשל- אם כל יום אני רגיל לקום מוקדם לתפילה, כל יום כל יום, אז מעכשיו ההתמודדות שלי לא תהיה עם היצר האם לקום מוקדם או מאוחר אלא התמודדות תהיה האם לכוין יותר בתפילה או לא! אם כל יום אני קובע חברותא עם מישהו אז אני כבר לא נאבק עם היצר האם ללמוד תורה או לא- מעכשיו אני כבר נאבק האם ללמוד גם את שאר המפרשים או להסתפק בלימוד של רש"י! מעכשיו אני נאבק עם היצר רק בדרגות הגבוהות יותר!
והיצר- מצידו שאני כל הזמן אישן, שכל הזמן אני אהיה רגיל, מונוטוני, יבש- כל המטרה שלו הוא שאתרגל- לא לטוב- לרע! וככה לאט לאט אני אאבד את הרגש, לאט לאט אני כבר לא ארצה בכלל לחזור בתשובה…
אז אם הבנת אותי עד עכשיו את בטח האדם המאושר בעולם כרגע, אם הבנת אותי עכשיו את בטח מבינה שהרצון שלך לא להתרגל הוא המפתח שלך להיות בת חורין אמיתית (זה מצוין לפני פסח..)
את מבינה? הרצון שלך שלא לעשות דברים מתוך הרגל נובע מהמקום הכי עמוק בנפש שלך- מהנשמה! הנשמה תמיד דוחפת אותנו להתקדם! זה העומק של הרצון של כל אדם!
ואם את עכשיו כועסת על ההתרגלות הזו, על עשיית מצוות בלי התחברות- אז מעכשיו את חייבת להגיד לקב"ה: "אני רוצה לעבוד אותך, אני רוצה לעשות את הכל כי כך ציוית אותנו, אבל אני מבקשת ממך, אני רוצה להבין קצת את מה שאתה מצוה, אני רוצה להעמיק את האמונה שלי בך, את כל עבודת ה' שלי- אנא תעזור לי" ומעכשיו רוצי קדימה! אין לך מה לשבור, מה שהתרגלת לעשות טוב- מצוין! מעכשיו יהיה לך הרבה יותר קל להתקדם בזה, ומה שלא התרגלת בטוב- מעכשיו תתחילי! מעכשיו תנסי להתרגל ומעכשיו תנסי להעמיק עוד יותר כל הזמן, כל יום, כל יום! עבודת ה' היא דבר בלתי פוסק, כל יום עובדים וכל יום מתקדמים! רק אחרי כמה זמן מסתכלים אחורה ורואים את התוצאות…
המון הצלחה, כל החיים עוד לפנייך וכל יום אני מאחל לך להוסיף רק קצת…
פסח כשר ושמח וחג חירות שמח,
אני מקוה שהצלחתי לענות לשאלתך- ואם לא אשמח אם תשאלי שוב ilancohen9@walla.co.il
אילן.