יסוד גדול מלמדת אותנו תמר.
בפרשה שלנו מגלה יהודה בנו של יעקב שתמר כלתו שהתאלמנה מבניו מעוברת.
מייד עולים חשדות כנגדה שהתעברה בצורה שאינה ראויה, ויהודה מצווה:
"…וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף: (בראשית פרק לח' פסוקים כד')
תמר, בצדקתה יודעת שהיא מעוברת מיהודה עצמו אינה באה ומיד מספרת לכולם שיהודה הוא האדם שממנו התעברה כי היא מבינה שאומנם מעשה זה יכול להצילה מכבשן האש אך מעשה זה עשוי להלבין את פניו של חמיה, יהודה, ברבים ולכך היא לא מוכנה. היא עושה מעשה שסיכויי ההצלחה שלו אינם תלויים בה אלא ביושרו ובצדקתו של הצד השני, אם יבחר להודות במעשהו:
"הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה:" (ל"ח, כ"ה)
ברגע שהיא שולחת ליהודה את החפצים שלו היא בעצם לא משאירה אצלה שום דרך להוכיח שהיא הרה לו. היא שולחת לו את החפצים על מנת שהוא יבין בעצמו למי היא הרה. כל זאת בשביל שלא יתבייש ופניו ילבינו. ממעשה זה של תמר חז"ל למדו את המשפט המוכר לנו- "נוח לאדם להפיל את עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים".
שבת שלום!
חברים מקשיבים!
