המוסר הכפול של הציבור הדתי

שלום!

אתמול הייתי בבת-עין, בפסטיבל אחרית הימים. חוץ מזה שלא ממש נהניתי, גם קיבלתי כמה הארות בנוגע לציבור הדתי- לאומי.
החבר'ה שמגיעים לאירועים כאלה כולם נתקראים בכינוי "נוער גבעות". 90% מבאי הפסטיבל היו בני נוער, מתחת לגיל 18. 90% עישנו משהו, ולא על הכל אני מוכנה לחתום שזה "רק סיגריה". האנשים שאני באתי איתם הם לא נוער גבעות, אלא אנשים עירוניסטיים מבתים דתיים נורמטיבים פלוס פלוס. הורים נפלאים, אין טלוויזיה, הלבוש לפי כל גדרי הצניעות… והם התייחסו לכל החומרים שרצו שם בבת-עין כעניין נורמאלי לכל דבר.
אז למה אני מבולבלת? אני אסביר לכם למה. לפני איזה חצי שנה הייתה לי תקופה. חשבתי לעשות נזם באף. חשבתי לנסות מכנסיים. יום אחד שלחתי לחברה (אחת מאלה שהיו איתי אתמול) SMS השואל "איך יגיבו בבית שלך אם אני אגיע אצלכם לבושה במכנסיים". הבחורה חטפה שוק, פנתה לחברה אחרת, שתיהן ישבו עליי כמו מכבש "מה קורה אצלך? למה את חושבת לעשות דבר כזה? מה עובר עלייך?"
רק שתבינו, אותה אחת- הייתה לה תקופה של עישון, ואני לא שאלתי שום דבר, כדי חלילה לא לשפוט או לפגוע. בסך הכל כשהיא עישנה, השתדלתי לא להיות בסביבה, והבהרתי לה שלידי היא לא מעשנת. ברוך ה' היא הפסיקה. אתמול בבת-עין היא אמרה שלדעתה אני לא צריכה לשפוט את החבר'ה האלה שמריצים חומרים בגיל 12.
אז מה שאני לא מבינה בעצם זה, למה כשילד בן 14 מעשן בשרשרת ורוצח יחד איתו גם אותי ואת הסביבה זה בסדר? זה חלק מ"חיפוש עצמי"? למה הייתי אמורה לשתוק אחרי שראיתי אתמול גבר עם ילד בן שנתיים על הידיים עומד בתור לנרגילה? למה זה בסדר, אבל אם אני- בחורה שמשום מה נחשבת ל"דוסית"- מדברת על לנסות מכנסיים או נזם באף (כחלק מחיפוש עצמי, כמובן), ישר נשפטת ע"י הסביבה, שמתנהגת לא יותר טוב? האם אנחנו לא לוקים במוסר כפול? אנחנו מגדירים אנשים כ"דוס" ואז מרשים לעצמינו לכבול אותם להגדרות שאנחנו בעצמנו נתנו להם? אני לא מגדירה את עצמי כדוסית, אלא כבחורה טובה שיש לה הרבה מה לשפר.
(רק שיהיה ברור, אני מודעת לאיסור ההלכתי שיש בללכת עם מכנסיים, לכן אני לא עושה את זה. אני גם מודעת לאיסור ההלכתי שיש בעישון.)