השאלה מצונזרת…
שלום,
מה שלומך?
קראתי את המכתב והרגשתי שאני כל כך מבינה את ההרגשה הלא נעימה שלך על כך שהמורה פתאום, בלי סיבה שהובנה לך, התפרצה עליך ואמרה לך ולחברותיך דברים שלא היה נעים לך ולהן לשמוע, דברים לא מחמיאים בכלל. זה ודאי לא מוסיף רצון לגשת לבקש סליחה מהמורה…
לפני הכל, אני חושבת שיש כמה דברים שכדאי שנברר יחד. אני משערת שבסך-הכל את אוהבת את המורים שלך. אמנם לפעמים הם דורשים ממך דברים מעצבנים כמו ללמוד למבחנים ולעשות שיעורי בית, לשמור על השקט בשיעור ולהיות מנומסת. אבל את הרי כבר בין התלמידות הגדולות בביה"ס – אלו שמבינות שהמורים עושים את זה לטובתכם בלבד…
את בטח מודעת לזה, אך אולי כדאי שנרענן לעצמנו את הזיכרון, שאנחנו צריכים להיזהר במיוחד בכבודם של המורים שלנו, ולא לומר דברים שמתוכם נשמע אפילו זלזול קטן בהם. הקו שמפריד בין חברות ("סחבקות"-בלשון העם) עם המורים לבין חוצפה וחוסר כבוד, הוא קו דק מאד שלפעמים קשה לשים לב אליו. המורים שלנו גדולים מאיתנו, ואנו מצווים בכבודם. קריאה בשמות חיבה למורה, בעיקר כשלא לגמרי ברור שזה מחיבה יתרה, היא לא בתחום הכבוד. את ודאי משתדלת לכבד את מוריך, ודאי יש לך על מה להכיר להם תודה (בטח אם מדובר במורה שאהבת – זה סימן ברור שהיא עשתה בשבילך משהו…) ואין לי ספק שלא היית רוצה לפגוע בהם, נכון? כך שלהבא כדאי יותר להיזהר…
את הדבר השני, יהיה אולי קצת יותר קשה להפנים- הוא דורש רצינות ובגרות והוא חשוב מאד. חברה אמרה לי לא מזמן דבר אמיתי ונכון מאד – גם אם ביקשו ממני לעשות משימה כלשהי, ביחד עם אנשים אחרים, ואני יודעת שהם עומדים לאחר, אני מחויבת להשתדל להיות בזמן. נכון, אולי אני אחכה המון זמן, זה ודאי לא בסדר מצד המאחרים, אבל אני עושה את מה שמוטל עלי בלי קשר להיותם בסדר או לא.
בקשת הסליחה שלך מהמורה אינה צריכה להיות קשורה כלל וכלל לבקשת הסליחה של המורה ממך. אנחנו מתאמצים להיות בסדר לגמרי גם אם האחרים אינם בסדר בדיוק באותו התחום! וגם אם ה"לא בסדר" שלהם גרם לי שלא יהיה לי נעים. ההבנה הזו קשה מאד! צריך להיות מאד בוגרים כדי להצליח להתנהג בצורה כזו. תקראי את השורות האלה שוב ושוב, תתאמצי לקבל אותן, למרות הקושי. הפנמה שלהן יכולה לעשות טוב גם בתחומים אחרים בחיים. [אנחנו בסדר, בלי כל קשר להתנהגותם של אחרים!] ועוד יותר מזה, חכמינו אמרו: "במקום שאין אנשים – השתדל להיות איש", דווקא כשאחרים לא מתנהגים כשורה, אנחנו נתקן את הטעויות שלהם במעשים שלנו, אנחנו נראה להם במעשינו הנאים, מה נכון. כן, גם מורה יכולה ללמוד מתלמידה, אם הדבר נעשה, כמובן, בדרך ארץ ובנימוס ולא, חלילה, בהטפת מוסר.
אני לא רוצה להיכנס לסיבות או למניעים שגרמו למורה שלך לומר מה שהיא אמרה, וגם לא לדרך שבה היא עשתה את זה. אני לא מכירה לא אותה ולא אותך ולא את הקשר ביניכן. אני גם מבינה שהמורה בכלל לא זוכרת שזה קרה ואל תשכחי שגם את היית יותר צעירה, ואולי מה שהיה נראה לך אז כצעקות, ככעס עליך, כהתפרצות בלתי מובנת, היה הרבה יותר קטן. אם הוא היה משמעותי למורה והיא היתה באמת חושבת שצריך להפריד ממך את החברות ועוד כל מיני דברים שכאלו, היא ודאי היתה עושה עוד כמה מעשים לשם כך והיא ודאי היתה זוכרת את זה עד עכשיו.
יש לי משימה בשבילך,שאם תצליחי לעמוד בה, תדעי שאת מלכה! היא קשה, קחי אויר לפני שאת בכלל קוראת אותה…
המשימה היא לנסות להתעלות מעל עצמך, לנהוג במידת הרחמים ולא במידת הדין, למחול, לשכוח את מה שהיה ולהעביר על מידותיך. זה קשה, אפילו מאד! אבל כתוב לנו במפורש ש"כל המעביר על מידותיו – מעבירין לו על כל פשעיו" – מי שסולח, מתגבר על הקושי העצום ועל העלבון, ומוחל – גם אם הוא הצודק, מוחל לו הקב"ה על כל העברות שלו. איזו זכות… באמת, אם יש כזה שכר עצום למי שנוהג כך, סימן שזהו מעשה גדול!
כך, למעשה, נהגה רחל אמנו, בוותרנות. היא ויתרה לאחותה על בן הזוג, למרות שעל-פי הדין הוא הגיע לה. בשבילה עבד יעקב במשך שבע שנים, אותה הוא אהב ובה הוא רצה. ובכל זאת, רחל הצדיקה נהגה יותר ממה שהיתה חייבת, עשתה "מעבר". הלוואי ונזכה לדבוק במידותיה האצילות!
הנה עומדת לפניך הזדמנות נהדרת לסלוח על מה שהיה, לוותר, לנסות לדון לכף זכות את המורה, להתגבר ולגשת לבקש סליחה על החלק שלך בלי לחכות שהיא תעשה את החלק שלה. הרי כבר אמרנו, אנחנו רוצים להיות בסדר בלי כל קשר לאחרים. בעצם, אנחנו רוצים להיות [יותר מבסדר] ולהצליח לפתוח דף חדש, חלק, בלי שום טינה בלב כלפי אף אדם. כל לילה אנחנו אומרים לפני השינה לריבונו של עולם: "הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי…" ומפרטים סוגים שונים של פגיעה בנו. ומיד מבקשים "…ומה שחטאתי לפיך מחוק ברחמיך הרבים – אבל לא על-ידי יסורים וחלאים רעים" (-נוסח אשכנזי). [אנחנו מבקשים מהקב"ה למחול על כל מה שעשינו – באיזו זכות?!] אם חטאנו, עלינו לקבל על כך עונש! אלא שבכוונה כך מסודרים הדברים. אנו מספרים לקב"ה ש[אנחנו] סלחנו כבר לכל מי שפגע בנו, למרות שאולי הפגיעה גדולה ועצומה. ועכשיו, ריבונו של עולם, מותר לנו לבקש ממך לסלוח לנו, כי מה אנחנו – בשר ודם, מתגברים וסולחים, אתה – מלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה…
יקרה. אם את מצליחה לסלוח לגמרי, להרגיש שאין לך בלב אף הרגשה קטנה של עוינות וכעס על המורה, זכית – אשרייך! אך ייתכן ולא תצליחי להרגיש ככה. צריך המון כוחות נפש בשביל לעשות מעשה שכזה!
אל ייאוש, בפעם הבאה, בעזרת ה', תצליחי יותר בקלות…
בכל מקרה, יש אפשרות נוספת שגם היא טובה ונכונה. כדאי לגשת למורה ולדבר איתה על מה שקרה. לספר לה, לא בביקורת אלא בשיתוף, מה הרגשת כשזה קרה, למה ציפית ממנה, למה היה לך כל-כך קשה לגשת ולבקש סליחה כשאת היית צריכה להתנצל. להסביר לה שאת לא, חלילה, חוצפנית – את פשוט עדיין כואבת משהו, שקרה אולי מזמן אבל היה בשבילך משמעותי. אני בטוחה שהיא תבין והעניינים יבואו על מקומם בשלום. אל תחכי להתנצלות. יש אנשים שקשה להם יותר, יש אנשים שהולך להם יותר בקלות. אנחנו משתדלים להיות מהסוג השני אבל לא דנים לרגע את מי שלא מצליח. מה שכן, אנחנו בהחלט יכולים להתפלל עליו שיזכה להצליח…
ובכלל אנחנו יכולים להתפלל! שהקב"ה יעזור לנו לסלוח לכל מי שפוגע בנו בקלות, שהמורה ואני נסתדר, שאהיה דמות חיובית שמשפיעה תמיד לטובה על חברותי ועוד המון תפילות.
אני, למשל, מתפללת שהתשובה ששם לי הקב"ה בפה היתה המתאימה לך ביותר, ושהיא הצליחה לענות לך על השאלה ולעזור לך לשמוח ולהשתחרר מהכעס. ואם תפילתי לא נענתה לגמרי, ויש לך עדיין שאלות או תגובות או כל דבר אחר, אני אשמח לקרוא אותן באי-מייל (נשלח אישית לשואלת).
שנזכה כולנו לשמוח ולסלוח ולחזק בנו את מידת הוותרנות!
ברכה והצלחה,
שולמית.
