*המלחמה

שלום לך,

לפני הכל אני חייב לציין שגם אצלי חלפו הרהורים כמו שלך, ובאמת תחושת התסכול כיום רבה מאד. באמת המדינה במצב קשה מאד, ובמיוחד נמצאים במצב קשה האזרחים הנאמנים למדינה, שמוכנים לשפוך את דמם למען המדינה ולא מרגישים יחס דומה מצד המדינה. אז אני מזדהה עם זה שקשה לך, ונראה לי שקשה גם לעוד הרבה אחרים.

מצד שני, כבר אמר ר´ נחמן מברסלב ש´אין שום יאוש בעולם כלל´. יאוש זהה לחוסר עשיה, ואילו מוטלת עלינו במיוחד עשיה רבה. יש הרבה דעות כיום מה צריך לעשות: פנים אל פנים, ישוב גבעות, הקמת מוסדות אלטרנטיבים למדינה, דוכני תפילין ברחוב, בכל אופן על דבר אחד כולם מסכימים – יש מה לעשות ויש הרבה מאד מה לעשות. להתיאש זו ´פריבילגיה´ שאין לנו. צריכים להחליט על הכיוון בו אנחנו פועלים, בהתאם לנטית נפשינו ועל פי הוראת הרבנים שכל אחד מקבל עצמו, ולפעול בו בכל המרץ.

באמת, כשאין משמעות לאבדן, התסכול והאבל הרבה יותר כואב, אבל צריך לזכור את דברי הרמח"ל שכל מסירות נפש למען האומה מוסיפה הרבה הרבה אור לאומה. גם אם המלחמה באופן לאומי נראית מיותרת, הרי כל מי שהלך אליה עשה זאת מתוך מסירות נפש למען האומה וממילא מות הקדושים זיכה את עם ישראל בהרבה שפע אלוקי (ואני לא מדבר על המסירות נפש למען החברים הלוחמים החל מחילוץ תחת אש והמשך בשכיבה על רימון).

בהקשר זה אני חייב לצטט את מה שאמר ר´ שלמה זלמן אויערבך על המדינה שאנחנו צריכים אלף עינים: 500 לבכות ו500 לצחוק. באמת האור והחושך ממשיכים לשמש בעירבוביא וזה מאד מבלבל, מטעה ומתסכל, אבל זו המציאות שהקב"ה החליט להעמיד אותנו בה, ואנו מצווים לעמוד באתגרים הניצבים לפנינו, יהיו אשר יהיו.

טוביה

tsbias@actcom.co.il